השריף מכה שנית: ביטוח לאומי

כאילו כדי להוכיח שכל פקיד הוא שריף, מגיע הסיפור הזה: הביטוח הלאומי דורש מחנה מרון (כמו מכל הנכים) להוכיח כל כמה שנים שהנכות עדיין קיימת. במקרה של נכות צמיתה - כמו רגלה הקטועה של מרון, 86, כלת פרס ישראל - זה מדהים ומעליב. הרגל, שהושארה על שולחן הניתוחים לפני עשרות שנים, לא חזרה למרון. נפגעי טרור, חתני פרס ישראל ונכים בכלל - זכאים להרבה יותר.

מרון. להיות, או לא להיות, מוסקה.

סבתא שלי מבוגרת ממרון רק בשנים ספורות. היא לא יכולה לקבל כתבה בהארץ. היא גם לא אסרטיבית כמו מרון. בנסיוני עם אנשים שמתמודדים עם הביטוח הלאומי קל לראות את התיאוריות הסוציולוגיות של אנשים מושתקים. הרי אין להם בכלל "דיבור" עם הפקידה, פשוטו כמשמעו. בשיחה קצרה עם הפקידה כנציג אותם אנשים, סטודנט מתנדב מטעם התנועה למלחמה בעוני, הייתי מעלה את הקצבה החודשית שלהם במאות שקלים; הפקידה רק פעלה בתוך שיקול הדעת שלה, ואפילו לא נדרש אישור מהבוסים. בשיחה איתי היא היתה נחמדה, עניינית, יעילה והוגנת. אז למה זה לא עובד בלי לחץ חיצוני? וזה שהפקידה, והפקידות בכלל, יכולים לעשות הכל, רק מטיל עליהם את מלוא האחריות לחוסר התפקוד של המערכת. לא חוסר תקציב, לא אילוצים, לא שום דבר. סתם שיוט בחלל הביורוקרטי, שמעבר לקצה אפו אין אנשים.

השריף, האגו וסינדרום ירושלים

מעצרם של 17 פעילי שמאל בעת מחאה שקטה מעורר יאוש. היאוש הוא מהיותו של האירוע חסר-תקדים במימדים מסוימים, אבל גם אירוע שגרתי לגמרי. הוא פשע בעצמו, אבל הוא גם ובעיקר עדות על עומק הקלקול ביחסי אזרח ורשות בישראל.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת, לפי פרוטוקול בית המשפט וההחלטה, הן ש-150 פעילי שמאל קיימו עצרת מחאה בשייח ג'ראח במזרח ירושלים. הם ביקשו לקיים תהלוכה ממרכז העיר למזרחה, אבל המשטרה לא העניקה לכך רישיון. לכן הם קיימו עצרת ישירות במזרח העיר, וכך בעצם הם לא נדרשו לרישיון בכלל (החוק מבחין בין תהלוכה לעצרת). המשטרה בתגובה הכריזה על העצרת כמסכנת את שלום הציבור, וביקשה לפזר אותה. בין אם ניתנה למפגינים שהות להתפזר ובין אם לאו - הדיווחים סותרים. בסוף האירוע נעצרו 17 מפגינים. המשטרה התעקשה לעצור בין המפגינים גם את חגי אל-עד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח.

העובדות הן גם, שביום שישי סירבה המשטרה לשחרר את העצורים; אבל ביום שבת היא הסכימה לשחרר את כולם. וגם: ביום שישי סירב בית המשפט לדון בטענה שהמעצר הוא בלתי-חוקי ודחה את הדיון למוצ"ש; אבל במוצ"ש הוא קיבל את הטענה הזו ושחרר את כולם. כלומר בית המשפט אמר שהוא לא ראה כל בסיס לפיזור ההפגנה, וכל בסיס להחזקה במעצר.

המשטרה לא מבינה? ניכנס לרגע לדיון בבית המשפט, שמתקיים כאמור במוצאי שבת. נציג המשטרה בדיון לא מבין; החבר'ה ביקשו רישיון, לא נתנו להם רישיון, חובה שמבית המשפט ייצא מסר שאי אפשר לבקש רישיון ולא לקבל רישיון ובכל זאת להפגין. המשטרה מדמה לעצמה עולם שבו כל ההפגנות צריכות רישיון. אבל לא זה החוק. הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה ברורה: עצרת מחאה כזו אינה דורשת רישיון. מה שהיא כן דורשת מהמשטרה זה ניהול בשטח מתוך אכפתיות לאפשרות של פגיעה ב"סדר הציבורי" וגם אכפתיות לרצונות של המפגינים. נציג המשטרה בדיון הוא מדרג נמוך. הוא מבטא נאמנה את רוח היחידה, ואינו מסווה את העובדה שעניין העדר הרישיון (שכלל לא היה דרוש) בוער בעצמותיה של שוטרי התחנה. רגישות לזכויות המפגינים לא מתאימה להם.

המשטרה נוקמת. נחזור ליום שישי. סביב הגרעין הקלוש שנוצר כשהמשטרה התעלמה מהנחיות החוק, טוותה המשטרה רקמה של העלבויות ונקמה. הכנסנו אותך למכונית, אתה עצור. לא היתה לנו שום ברירה. אזקנו אותך, זה עניין של ביטחון, אנחנו מעט שוטרים וחייבים להשתלט פה. בתחנה גובים ממך עדות. טביעות אצבעות. זהו, נגמר. עכשיו תבלה לילה, ועוד יום, ועוד חצי לילה במעצר. כל סוף השבוע. למה? אתה, אה.. מסוכן. כלומר, אנחנו יכולים לדרוש ערבויות כספיות, לדרוש שלא תחזור לשיח ג'ראח עד שבוע הבא, שתפקיד דרכון ותתייצב למשפטך. אבל אתה מסוכן. אתה אמנם פעיל זכויות אדם מיושב בדעתו, דוקטור, עובד סוציאלי, עורך דין או מורה, שומר חוק, אבל אי אפשר לסמוך עליך שלא תחזור להתפרע הערב במזרח העיר. רק אחרי שתעשה אצלנו שבת בתחנה תהיה "מבושל" מספיק לחזור לראות אור יום. ככה תזכור מה-זה לא לקבל רישיון להפגנה-שלא-טעונה-רישיון.

מי שישן בערב שבת. אז יש לך עורך דין של ארגוני זכויות אדם, מצפוני ותמיד צודק. לדעתו המעצר באמת לא חוקי. הוא מבין שיש פה נוהג - עוצרים בשישי ומחזיקים את מלוא הזמן שהחוק מתיר - 24 שעות - בלי שצריך להצטדק בפני בית המשפט. הוא שורק את כל פסיקת בית המשפט העליון: מעצר הוא לא עונש, הוא רק מניעתי, וכאן אין מה למנוע כי האירוע הסתיים. עורך הדין מנסח בקשה לשופט/ת התורנ/ית בבית משפט השלום בירושלים ומגיש אותה ביום שישי בערב. אבל בית המשפט מחליט לא לדון בבקשה עד מוצאי שבת. מה זה 24 שעות בין שופט לעצור? מעניין אם שופט מקבל תוספת תורנות. במוצ"ש הוא יאמץ את כל הטיעונים של הסניגור שלך; השופט יפסוק שלא היתה מלכתחילה עילה למעצר ושהמשטרה פעלה באופן לא חוקי. אבל בינתיים, בשישי, הוא מחליט שלא לדון בעניין. אולי זו המנוחה בשבת שתכשיר את השופט לקבל החלטה אמיצה.

המשטרה משקרת. צריך הרבה מנוחה כדי לצלוח את הדיון בבית המשפט, שמתחיל לבסוף במוצאי שבת ונמשך עמוק לתוך הלילה. כשופט ישקרו לך, כולם, כל הזמן, לפחות קצת, אבל לרוב הרבה. העובדה שבאולמך הקטן מתייצבים הקליברים לאה צמל, מיכאל ספרד, דן יקיר, תמר פלג-שריק לא תמנע מנציג המשטרה הזוטר לנסות לבלף כרגיל: העצורים יואשמו בתקיפת שוטר. כולם. בלי הבחנה. צריך להבין שתקיפת שוטר זה קלף משפטי חזק ביותר, כי התוקף שוטר הוא אדם מסוכן וחסר מעצורים, שהחוק מחייב לכלוא אותו. הבלוף הזה מיועד לעזור לבית המשפט למצות את הדין עם החשוד, ובדרך כלל זה יעבוד. מרוב הרוטינה, השוטרים רושמים תקיפה בקלות. גם כשמדובר באנשים שאינם מסוגלים, מצפונית, לתקוף שוטר (או כל אדם אחר). חומרת ההאשמה דווקא מחייבת את העצורים להיערך עם הגנה משפטית מיטבית, ועקב כך שההאשמה כל כך מגוחכת, היא דווקא מתפוצצת בפני המשטרה כשהשופטת דוקרת את הבלוף בסיכה. השופט הממוצע הולך אחרי זה הביתה ולא יחשוב על זה שנית, אבל הקורא חד העין דווקא כן חושב, שהרבה פעמים הבלוף הזה כן עובד, למשל כשאין לחשוּד עורך דין.

האיזון הופר. המשחק בין שוטרים למפגינים הוא חתול ועכבר קלאסי. כן רישיון, לא רישיון, תעמדו פה, תזוזו לפה, שטיקים מכאן אבל גם מכאן. בסופו של דבר המפגין הוא חור בראש של המשטרה, ואולי אפילו מכעיס אישית חלק מאנשיה. במשחק הזה יש גם אנשים שמשתתפים בכל מיני תפקידי עזר, כמו מארגן ההפגנה, הוא המבוגר האחראי מהצד הצועק, ועורכי הדין שלו, ומולם עורכי הדין של המשטרה. לפי הכללים, לא תוקפים שוטרים, למשל, וגם השוטרים מתקשרים באופן רציף עם מארגן ההפגנה. הקצין הבכיר של המפגינים בשטח היה ללא ספק חגי אל-עד. הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל, שהיא התנועה המרכזית והוותיקה לקידום זכויות אדם. ארגון מאוד סולידי, אולי אפילו יורמי, בטח לדעת הארגונים היותר-צעירים, יותר-רדיקלים ויותר-בועטים. בתור ראש המפגינים, ובתור מנהיג הפלג היורמי של תומכי זכויות האדם, המחשבה שהוא ייעצר בגלל "התפרעות" היא לחלוטין בלתי נתפשת. משתי סיבות - ראשית, ברור שהוא לא התפרע. האיש (שאני מכיר רק דרך העיתונים) והארגון אינם רלוונטיים לסוג פעילות כזה. שנית, כי אם עוצרים את מארגן ההפגנה, אם עוצרים את מנכ"ל האגודה, אם עוצרים את מנהיג הפלג היורמי בקהילת זכויות האדם, סימן שדעתה של המשטרה נטרפה. ואם זה עוד בנימוק של מסוכנות, אז מישהו שם לקה בסינדרום בית"ר ירושלים. לא רק בגלל שזה בלוף, ולא רק בגלל שזו חציה נונשלנטית של קו אדום. בעיקר בגלל שזו טיפשות כואבת. האגודה לזכויות האזרח האמריקאית, האמא של כל תנועות הזכויות, מיהרה לגנות. הפוקוס שהמשטרה שמה על עצמה - אדיר. התקשורת מכסה את זה מאז, ובעתיד יהיה יותר קשה להתנכל להפגנות בשיח ג'ראח (כמו שאולי עשו כאן וכאן); אבל לא יותר קשה להתנכל לכל ההפגנות האחרות.

שריף מקומי ללא גבולות. הרי מה בעצם אומרת המשטרה (שלא הייתם יודעים לעולם לולא התעקשה לעצור את אל-עד)? אנחנו נהיה מאוד קפדנים, וכל מפקד תחנה ידאג שיהיה סדר באזור של התחנה שלו. אם יפריעו לו, אז הוא יעשה מה שבא לו - עד מפתנו של בית המשפט. כלומר כל שבוע יבלו את סופהשבוע אנשים במעצר עד שבמוצ"ש נשחרר אותם. מותר לנו. גם השופט התורן ישן בערב שבת (ע"ע). וממילא אין לך עורך דין ותקפת שוטר (שם, שם). במוצ"ש תוכל לחזור לחיים האזרחיים, וגם נתייחס אליך יפה במהלך הדרך אבל תלמד מה זה להיכנס לתחום ששייך לשריף.

למה זה חסר תקדים? כי הגזימו, והסתבכו עם הרטוריקה והבלוף, וטיפסו על עץ של אגו ובדרך עשו מעשים שרק המשטרים הגרועים ביותר מעזים לעשות.

וזה קורה כל הזמן? זה מה שקורה תמיד כשאתם לא מסתכלים. כשיש להם שכל, הם עוצרים את כולם ונותנים לחגי אל-עד לחזור הביתה.

למה זה קלקול עמוק ולא סתם אירוע? כי זה יקרה שוב, ובעצם קורה מדי יום בבתי המשפט בישראל, במגעים עם שוטרים, וכן הלאה. כל פקיד ממשל הוא שריף מקומי חסר מעצורים וחופשי מבקרה אמיתית.

למה לא להתייאש? בגלל שבשישי הבא העצרת תתחדש בשיח ג'ראח בכוחות מוגברים.

נ.ב. דמי-החבר באגודה לזכויות האזרח זעומים. תמורה מלאה לכספכם.

מדד יוקר המכרז

בית המשפט העליון ביטל השבוע חוק של הכנסת: לא יתאפשר להקים בישראל בית-סוהר פרטי, ולא יתאפשר לשלול מדי יום את חירותם של 800 בני אדם על יסוד שיקולי זכיין שוחר-רווח. כ-15 שנים לאחר שבית המשפט הבהיר לראשונה את סמכותו לבטל חוק הפוגע בחירות האדם או בכבודו - עושה בית המשפט שימוש משמעותי ראשון בסמכות זו.

בעוד ההליך המשפטי מתנהל, המדינה פרסמה מכרז להקמת בית הסוהר הפרטי, בחרה את אפריקה ישראל ואת מנרב כזוכים, עבודות ההקמה החלו ואף הסתיימו. מתברר שכשהמדינה רוצה ניתן לקיים פרויקט כזה במהירות שיא: המכרז פורסם בשנת 2005 והמבנה עמד על תילו בתוך ארבע שנים. מדברים שאומרים אנשי הזכיין מתקבל הרושם, שהמדינה כלל לא היתה מוכנה לאפשרות שבית המשפט יפסול את החוק. אמנם, העתירה נגד החוק הוגשה עוד לפני שהמכרז פורסם. אבל זה כנראה לא הניע את המדינה להסדיר במכרז את זכויותיה מול הזכיין למקרה שבית המשפט יפסול את החוק.

אין ספק שהפסד של המדינה בבג"ץ היה אפשרי, אולי אפילו צפוי. במקרה של ואקום בחוזה, ניתן בהחלט להניח שהחוק מאפשר לזכיין לתבוע מהמדינה את כל הרווחים שהיה מפיק למשך כל תקופת הזיכיון. אנשי הזכיין מדברים על אובדן רווחים של 150,000,000 ש"ח (כ-75% נוספים מעל עלות הבניה). אם מסמכי המכרז מאפשרים תביעה בהיקף דמיוני שכזה, יתחייב בדק בית במשרד האוצר: כיצד התאפשר לבנות את בית הסוהר הזה בלי שהוסדר התרחיש הזה, והאם היתה זו החלטה מושכלת או שזו היתה רק רשלנות של המעורבים בניסוח המכרז מטעם המדינה.

משא ומתן בישראל מאופיין הרבה פעמים בהתעלמות ממקרי קיצון. הגישה המרכזית, "נסתדר", "נזרום" ו"נתגלגל", שמה מעל הכל את קידום הציר המרכזי של העסקה. כל השאר יתכופף, ולכל בעיה יימצא פתרון, בפרט אם מדובר ברשויות המדינה. הצדדים כותבים חוזה שהוא חצי העבודה, ואת האמת מגלים בהמשך: הקבלן חורג מהעלויות ודורש תוספת; המדינה מגלה שהיא לא תיארה נכון את הדרישות, ודורשת עוד עבודה. הפרויקט מתארך, התקציב חורג, אי-הוודאות לקבלן גדלה, והמדינה חשופה לדרישות כספיות שלא ניתן לכמת מראש. זה גם מחסום לכניסת חברות זרות, המורגלות לשיטות אחרות. צריך לזכור שלפני חתימת החוזה, המדינה היא לרוב הצד החזק בהתקשרות. אחרי שנבחר זכיין, המדינה נתונה לחסדיו והוא לחסדיה. התוצאה היא שבמקרה של בעיה נאלצים הצדדים לשבת יחד לתחרות כיפוף ידיים.

דוגמה כואבת לכיפוף ידיים כזה יש בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים. בין המדינה וסיטיפס, זכיינית הפרויקט, מתנהלות בבוררות תביעות על עיכובים בהתקדמות הפרויקט. קשה לדעת מהן טענות הצדדים בבוררות המתנהלת הרחק מהתקשורת. המדינה טוענת שסיטיפס נוקטת "שביתה איטלקית" בירושלים. במילים פחות עדינות, סיטיפס לטענת המדינה היא שיפוצניק שפתח את כל הבית, מבקש תוספת כסף ובינתיים הלך לבצע עבודה אחרת. סיטיפס מצידה מאשימה את המדינה באחריות לעיכובים. ברור כיום שלסיטיפס, שנפגעה מהמשבר העולמי ומתקשה לגייס מימון לפרויקט בתנאים הנוחים שצפתה, יש אינטרס שלא לבצע את העסקה במתכונת המקורית. אבל לפי השמועות שמסתובבות, המדינה והעיריה עושות לא מעט כדי לתת לסיטיפס אמתלות לנסיגה - הבטחות בלתי-מציאותיות של המדינה במכרז, עיכובים בהתנהלות המדינה שמפריעים להתקדמות הזכיין ועוד. אמתלות שאפשר היה למנוע אותן לו היו מוסדרות מראש בחוזה ובתקציב. את התוצאה חווים תושבי ירושלים - בין אם כתוצאה של שביתה איטלקית או לא, הם חיים בתוך סיוט-שיפוץ שאינו מתקדם ואינו נגמר.

מעשה בקומוניקט

אין איש (כמעט) היודע את הסיפור האמיתי מאחורי מדבקת הפלא של חברת לייף-קיפר, שהכל מדברים בה. המדבקה אמורה להיות מסוגלת למדוד את האותות החשמליים של הלב באמצעות אלקטרודה אחת בלבד; למדוד את רמת הסוכר ללא פולשנות; לחזות התקפי לב; ולדווח את כל אלה לטלפון הסלולרי של הפציינט. לפי הנטען, בעסקה שנחתמה בימים האחרונים הוערכה המדבקה בשווי דמיוני של מיליארד דולר (שוב: 1,000,000,000 דולר!). אולם העסקה, מן הגדולות ביותר שדווחו במשק, עדיין לוטה מסתורין, למעלה מ-24 שעות לאחר שפרצה לספקטרום העיתונאי.

ספקות גדולים קיימים האם קיימת טכנולוגיה כזו, ואם לא - מה בדיוק העסקה שהושלמה. בינתיים המדבקה מספקת לנו צילום רנטגן אמין של דרכי פעולתה של העיתונות הכלכלית. לא ברור מה יישאר מהעסקה אחרי שיתפוגג העשן; אך תהיה התוצאה אשר תהיה, ארכיוני העיתונים כבר כוללים אנטומיה מרתקת של דיווח.

הטובים לקרקע

לפי החלטה 1175 של מינהל מקרקעי ישראל, שנכנסה לאחרונה לתוקף, חייל מילואים "פעיל" יהנה מהנחה של עד 50,000 ש"ח בקניית קרקעות מסוימות של מינהל מקרקעי ישראל (הגרלות מגרשים למשל; בניה עירונית רגילה אינה כלולה). חייל פעיל הוא, למשל, מי ששירת 10 ימים בשנה במשך שש שנים. זהו כנראה השימוש היצירתי ביותר שנעשה עד כה בחקיקת זכויות המילואימניקים החדשה.

איך אריסון עוברת את מבחן הביקורת

כמה כבר כתבו על שגיונותיה של שרי אריסון. בניגוד לדעה הרווחת, היא אינה מנהלת את בנק הפועלים, והתקשור שלה לגבי שוק המניות לא יכול היה להציל את הבנק (היא אינה יכולה לקבל החלטות בניהול תיק ההשקעות שלו). אבל לכל אזרח בישראל יש סיבה לדאגה כאשר מה שמצויר כמחול של קוקואיזם משתלט על אחד הצמתים הרגישים במדינה. אריסון מנהלת את המנהלים של הבנק, קובעת את שכרם, וממנה ומפטרת אותם לפי הציפיות, המבחנים והביצועים שנראים לה נכונים. היא בהחלט בין אנשי העסקים החשובים במדינה.

יוסי גורביץ ומירב ארלוזורוב מזכירים שאריסון ירשה את האימפריה בלי שהוכיחה כל כשרון עסקי משמעותי לפני שאביה הלך לעולמו. חרף זאת, מנהיגותה קיבלה ציון עובר משלוש קהילות מבקרים שבלעדיהן עסקי הבנק לא יצלחו: החזקתה בבנק אושרה על ידי בנק ישראל; מנהיגותה נתמכה על ידי המשקיעים המוסדיים; והציבור לא הצניח את מחיר המניה. די לראות את חומרת מצבו של גאידמק, שכל עסק שרכש ננגע בשמו הרע, כדי להבין שאריסון נתפסה כבעלת שליטה טובה, קברניטה שטוב שתישן בסיפון התחתון למקרה צרה.

הגילויים האחרונים חמורים בתעוזתם, כי לראשונה הם מצליבים בין הפעילות העסקית לבין הפעילות הרוחנית. [גם אין כסות סבירה שתסביר אותם: הרי את ההתייעצויות את נוחי דנקנר עם הרנטגן אפשר לפטור בכך שהרנטגן הוא אדם חכם ונוחי שואב ממנו עצה.] כל כך הרבה זמן קצרה ידן של קהילות הביקורת מלחשוף שעל ההגה יושב קברניט שיכור. הציבור שיתף את כספו עם חבורת הישויות היועצות, ולא שם לב לכך.

כמה עוד בעלי שליטה יש, שחטאיהם קטנים בהרבה? שמשחקים בכספי המשקיעים לא בגלל עצות הישויות, אלא בגלל חוסר איי.קיו או נטיה מופרזת לסיכון, או סתם? שבנק ישראל לא אחראי לחצוץ ביניהם לבין הדירקטוריון, והם יושבים בעצמם על ההגאים, מוכשרים לכך או לא? השלהבת בבנק הפועלים מאירה היטב את ההזנחה של כל המקומות שבהם מתנהלים, כל הזמן, כספי הפנסיה שלך.

Out of Time

ראשית המכונה קבעה שהכרטיס שלי לא תקף. זינקתי מעל השער וטסתי לרציף. אבל פקח הבטיחות, שאמור לוודא שכל הנוסעים סיימו לעלות, לא ראה אותי ושלח את הרכבת לדרכה - ואותי לאזור זמן אחר.

בדיקה מהירה - עשרים-וחמש דקות עד הרכבת הבאה. חושך ושקט מסביב, ואין אדם. אלה לא 25 דקות בתחנה הומה, אלא בתחנת "בת גלים", תחנה שהעיר זזה מעל פניה והותירה אותה בשממונה. שלווה ימתיכונית לחה, ליד שטח מת גדול ואפל שפעם היה התחנה המרכזית. אני מרוכז בשעון מחוגים גדול שמעל הרציף. מחוג שניות, בתנועה רציפה ובטוחה, מגיע אל סוף הדקה. ונעצר. כלומר לתדהמתי, השעון עוצר; עומד ועומד; ואז המחוג הגדול נע דקה קדימה, ומחוג השניות ממשיך.

חשבתי שזה החום, עומס החום. עקבתי: בסוף הדקה - עמד שוב, ספרתי שלוש שניות. כאילו השעון אוזר כוחות להניע את מחוג הדקות אחת קדימה. כל נים בגופי התקומם נגד השעון, שסדרי העולם לא חלים עליו. כל החינוך הייקי שסבתא סיפרה לי עליו, על בני הדודים שאם היו מאחרים לארוחה לא היו מקבלים אוכל. שוב ושוב מדדתי: הדקה נמשכת שישים שניות בדיוק, שלוש מתוכן בעמידה. הוא זז מהר יותר על פני הדקה כדי שיוכל לנוח בסוף.

למה הוא נח? או יותר נכון - מי תכנן אותו ככה? כל השעונים ברציף פועלים באותו אופן, בתואַם קפדני. ובגלל שכך בנו אותם, אין כנראה אפילו רגע אחד שבו הם מדייקים. על השעון לוגו "רק רכבת". לכאורה, מוסיפים מחוג שניות כדי להגדיל את הדיוק; אומרים לנוסע, כן, אנחנו יודעים, השניות חשובות לך. אבל המחוג הזה, מעשה אומן, מתעקש לומר אמת, כן, אתה על הרציף, והזמן יעמוד ויילך בקצב שלו, ומתישהו תיכנס הרכבת. השעון גדול וחדיש, כאילו אירופאי, אבל גם הוא יודע: לזמן ישראל חוקים משלו.