לפי החלטה 1175 של מינהל מקרקעי ישראל, שנכנסה לאחרונה לתוקף, חייל מילואים "פעיל" יהנה מהנחה של עד 50,000 ש"ח בקניית קרקעות מסוימות של מינהל מקרקעי ישראל (הגרלות מגרשים למשל; בניה עירונית רגילה אינה כלולה). חייל פעיל הוא, למשל, מי ששירת 10 ימים בשנה במשך שש שנים. זהו כנראה השימוש היצירתי ביותר שנעשה עד כה בחקיקת זכויות המילואימניקים החדשה.
שנים רבות של מחאות מילואימניקים, מסקנותיה של ועדה ציבורית (בראשות פרופ' אבישי ברוורמן), הצעות חוק פרטיות ועוד - כולן התנקזו לחוק המילואים משנת 2008. ביוזמת הממשלה, החוק כולל סעיף המאפשר לכל רשות שלטונית לגבש עצמאית הטבות ("סבירות ומידתיות") לחיילי מילואים. לולא החוק היה הדבר אולי נחשב להפליה אסורה, אבל החוק מבקש להתיר את האסור. המיוחד בהטבות מהסוג הזה הוא שאין להם שום קשר לצרכים האמיתיים של המילואימניק. הם "סוכריה" שאין לה שום קשר ענייני לשירות המילואים.
האם על הטבות כאלה נלחמה תנועת המילואימניקים? המודלים שהמילואימניקים נלחמו עליהם (למשל בהצעת החוק שלהם ולאחר מכן בהצעת החוק הפרטית) הם מודלים של "פיצוי" ושל "תגמול". הפיצוי מוודא שהמילואימניק לא יינזק מהשירות. התגמול דואג שהוא ירוויח מהשירות, מעין שכר עבודה.
המתנה שנותן המינהל אינה קשורה כלל, לא לפיצוי ולא לתגמול. היא גם אינה שוויונית. המתנה זמינה לאותם מילואימניקים שבמקרה רוצים מגרש "בנה ביתך". זוג צעיר הנלחם על קניית דירה בקריית גת ליד ההורים - לא כלול בהטבה. מילואימניקים מבוססים נהנים ממנה, ומי שלא יכול לקנות מגרש - לא. קריטריון השירות הצבאי חשוב יותר משיקולי הצדק החברתי - סגירת הפערים בין השכבות בחברה, או בין המגזר היהודי והערבי וכן הלאה. ספק אם זה יכול לעמוד במבחן בג"ץ.
אבל חשוב מכך, הטבות כאלה זולות מאוד, ומאפשרות להמשיך לשדר את הדימוי ש"כל העם צבא". זה עוזר לדכא אנשים שמושמטים מהצבא. זה בעיקר עוזר לשמור על אש קטנה את המילואימניקים בעצמם: קשה יותר לראות שבעצם הכסף הגדול נחסך בכך שלא נותנים להם תגמול אמיתי וראוי. לא פלא שארגוני המילואימניקים לא מרוצים. גם לא פלא, שהיוזם של ההטבה אינם ארגוני המילואימניקים אלא צה"ל עצמו.
מירב ארלוזורוב כותבת על המלצות ועדת ברוורמן שנזנחו:
שנים רבות של מחאות מילואימניקים, מסקנותיה של ועדה ציבורית (בראשות פרופ' אבישי ברוורמן), הצעות חוק פרטיות ועוד - כולן התנקזו לחוק המילואים משנת 2008. ביוזמת הממשלה, החוק כולל סעיף המאפשר לכל רשות שלטונית לגבש עצמאית הטבות ("סבירות ומידתיות") לחיילי מילואים. לולא החוק היה הדבר אולי נחשב להפליה אסורה, אבל החוק מבקש להתיר את האסור. המיוחד בהטבות מהסוג הזה הוא שאין להם שום קשר לצרכים האמיתיים של המילואימניק. הם "סוכריה" שאין לה שום קשר ענייני לשירות המילואים.
האם על הטבות כאלה נלחמה תנועת המילואימניקים? המודלים שהמילואימניקים נלחמו עליהם (למשל בהצעת החוק שלהם ולאחר מכן בהצעת החוק הפרטית) הם מודלים של "פיצוי" ושל "תגמול". הפיצוי מוודא שהמילואימניק לא יינזק מהשירות. התגמול דואג שהוא ירוויח מהשירות, מעין שכר עבודה.
המתנה שנותן המינהל אינה קשורה כלל, לא לפיצוי ולא לתגמול. היא גם אינה שוויונית. המתנה זמינה לאותם מילואימניקים שבמקרה רוצים מגרש "בנה ביתך". זוג צעיר הנלחם על קניית דירה בקריית גת ליד ההורים - לא כלול בהטבה. מילואימניקים מבוססים נהנים ממנה, ומי שלא יכול לקנות מגרש - לא. קריטריון השירות הצבאי חשוב יותר משיקולי הצדק החברתי - סגירת הפערים בין השכבות בחברה, או בין המגזר היהודי והערבי וכן הלאה. ספק אם זה יכול לעמוד במבחן בג"ץ.
אבל חשוב מכך, הטבות כאלה זולות מאוד, ומאפשרות להמשיך לשדר את הדימוי ש"כל העם צבא". זה עוזר לדכא אנשים שמושמטים מהצבא. זה בעיקר עוזר לשמור על אש קטנה את המילואימניקים בעצמם: קשה יותר לראות שבעצם הכסף הגדול נחסך בכך שלא נותנים להם תגמול אמיתי וראוי. לא פלא שארגוני המילואימניקים לא מרוצים. גם לא פלא, שהיוזם של ההטבה אינם ארגוני המילואימניקים אלא צה"ל עצמו.
מירב ארלוזורוב כותבת על המלצות ועדת ברוורמן שנזנחו:
הוועדה קבעה תיקון של עיוותים שונים בחישוב התגמול של מספר ימי המילואים, כמו ספירה מדויקת יותר של ימי השירות בסופי שבוע ומתן תגמול מיוחד בעבור כל יום מילואים שיחרוג מהמכסה השנתית. כתוצאה מכך, שירות המילואים, לפי דו"ח ברוורמן, היה אמור להתייקר מאוד, התייקרות הנאמדת בכ-250 מיליון שקל בשנה.את דברי החוכמה האלה לא תשמעו יותר מהמערכת. זה מסובך לה, וקשה לה ליישם אותם. זה עלול היה למנוע את נטל המילואים מכל כך הרבה צעירים (וצעירות) שעושים מילואים לשווא, ובזול.
מנגד, הוועדה חסכה במספר ימי המילואים ובכך שבמשאב היקר הזה לא נעשה שימוש בזבזני ושלא למטרות חירום. העלות המשקית של המלצות הוועדה, לכן, נאמדת באפס, מה שיצר מצב נדיר שבו כולם מרוויחים: למדינה זה לא עולה יותר, המילואמניקים עושים פחות ימי מילואים, ימי מילואים הם איכותיים יותר והתמורה עליהם נדיבה הרבה יותר.
בכל המכלול הזה היה גורם אחד שיצא מופסד לכאורה. זה היה הצבא, שהוועדה גילגלה לפתחו את הצורך למצוא פתרונות קבע לצורכי הביטחון השוטף בשטחים. הצבא, כלומר, נדרש להתארגן עם הקמת פלוגות ייעודיות לשירות בשטחים, ועוד כהנה פתרונות יצירתיים - דבר שדרש ממנו מאמץ ארגוני.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה