Fire and Government

(from an e-mail I sent to a friend in the States)

Thanks for your kind words. Close friends of mine live in Haifa and this is a heartbreaking weekend. They are one neighborhood removed from the front line, and the feeling is that of insecurity and lack of shelter, in addtion to the country-wide grief for loss of life and nature. Many Israelis are also concerned as they come to terms with the broader causes of this crisis -- they now feel the effect of the blatant misconduct of the civil service, and of the age long disregard for the basic infrastructure of this country; these not just bear on our quality of life here, but literally condemn people to death.

מתכון: מג'דרה

זה לסיר לחץ: דוחפים לסיר אורז עם מעט שמן, מטגנים קלות עד שהוא לבן יותר ממה שהוא היה (זה חוסך את שטיפתו היסודית של האורז). בזמן שאת חושבת אם לא היה עדיף לשטוף במקום לשים כף שמן, מוסיפים עדשים בכמות שווה לאורז. עכשיו שוקעים בחרדה לגבי כמות המים הנכונה: לכאורה שתי כוסות על כל כוס אורז אבל כמה על העדשים? מעריכים שמדובר בכוס-וקצת מים על כוס עדשים. בסך הכל שלוש כוסות מים וקצת, על כוס עדשים וכוס אורז.

מתבלים בכמון בלבד. לא מתבלים במלח כי כי העדשים לא יתרככו. לחרדה של "כמה מים" שמבעבעת בצד מוסיפים דאגה מה יהיה הטעם של האורז אם תוסיפי את המלח בסוף ולא בהתחלה, ולמה בכלל את מבשלת אותם יחד אם המתכון המקורי במפורש אומר לבשל בנפרד. סוגרים את סיר הלחץ על העדשים, האורז, המים, הכמון, החרדה והדאגה. מבשלים 15 דקות (אני חושב) מרגע שיש לחץ. משחררים את הלחץ על ידי קירור הסיר במים זורמים, כי רוצים לפתוח כבר את המכסה ולשחרר את הדאגה והחרדה. טועמים - האם רך? אם כן, השתחררה החרדה; כמות המים היתה נכונה. אם לא מושיבים אותו אחר כבוד על אש קטנה ומוסיפים מים רותחים כדי-אי-ייבוש.

כשזה רך, בכל מקרה זה עדיין לא טעים כי אין מלח. מוסיפים מלח ומשחררים גם את הדאגה, כי המליחות מסתדרת. אבל זה עדיין לא מג'דרה, זה וואנאבי.

כדי שזה יהיה מג'דרה הרי במקביל יש לקצוץ -- לא קטן מדי ולא גדול מדי, ובתנאי שכל הזמן שומרים על אובססיה אם הגודל נראה מתאים -- ארבעה בצלים בינוניים-גדולים על כל כוס אורז. שמים במחבת עם מעט שמן, ממליחים לזירוז, ומבעירים אש בינונית. סודה של האש הבינונית היא שלדקות ארוכות מאוד נראה שהיא קטנה מדי, שכן הבצל רק מתאדה ולא משחים. מה שבאמת קורה שעה שספקות גודל-האש מחלחלים אלינו, הוא שהבצל נוטש כל נימה בגופו שאינה מג'דרה, ומתחבר לאיטו אל האמא-אדמה המרוקאית הגדולה שלו. בסוף הוא יכיר בכך שהוא אינו בצל כי אם מג'דרה-מייקר אסלי, וישחים. (מה שקרה למייקל ג'קסון רק בהפוך, מסכן) את ההשחמה הזו אין טעם לעצור אלא בנקודה שבה מתאזנת המחשבה הטורדנית של "לא שחום מספיק" עם זו של "אולי שחום מדי".

את המג'דרה-מייקר יש לערבב אל תוך המג'דרה-וואנאבי. להרגיע את הנפש באמצעות אכילת מג'דרה.

פינת הגאון הנוטל קסנקס:
סיר לחץ - כוס אורז מטוגן קלות; כוס עדשים; שלוש וקצת כוסות מים; כמון - לבשל עד תום 15 דקות מהופעת הלחץ.
מחבת - 4 בצלים גדולים קצוצים, מעט שמן; מלח - על אש בינונית עד ששחום.
לערבב ולהמליח.

השריף מכה שנית: ביטוח לאומי

כאילו כדי להוכיח שכל פקיד הוא שריף, מגיע הסיפור הזה: הביטוח הלאומי דורש מחנה מרון (כמו מכל הנכים) להוכיח כל כמה שנים שהנכות עדיין קיימת. במקרה של נכות צמיתה - כמו רגלה הקטועה של מרון, 86, כלת פרס ישראל - זה מדהים ומעליב. הרגל, שהושארה על שולחן הניתוחים לפני עשרות שנים, לא חזרה למרון. נפגעי טרור, חתני פרס ישראל ונכים בכלל - זכאים להרבה יותר.

מרון. להיות, או לא להיות, מוסקה.

סבתא שלי מבוגרת ממרון רק בשנים ספורות. היא לא יכולה לקבל כתבה בהארץ. היא גם לא אסרטיבית כמו מרון. בנסיוני עם אנשים שמתמודדים עם הביטוח הלאומי קל לראות את התיאוריות הסוציולוגיות של אנשים מושתקים. הרי אין להם בכלל "דיבור" עם הפקידה, פשוטו כמשמעו. בשיחה קצרה עם הפקידה כנציג אותם אנשים, סטודנט מתנדב מטעם התנועה למלחמה בעוני, הייתי מעלה את הקצבה החודשית שלהם במאות שקלים; הפקידה רק פעלה בתוך שיקול הדעת שלה, ואפילו לא נדרש אישור מהבוסים. בשיחה איתי היא היתה נחמדה, עניינית, יעילה והוגנת. אז למה זה לא עובד בלי לחץ חיצוני? וזה שהפקידה, והפקידות בכלל, יכולים לעשות הכל, רק מטיל עליהם את מלוא האחריות לחוסר התפקוד של המערכת. לא חוסר תקציב, לא אילוצים, לא שום דבר. סתם שיוט בחלל הביורוקרטי, שמעבר לקצה אפו אין אנשים.

Out of Time

ראשית המכונה קבעה שהכרטיס שלי לא תקף. זינקתי מעל השער וטסתי לרציף. אבל פקח הבטיחות, שאמור לוודא שכל הנוסעים סיימו לעלות, לא ראה אותי ושלח את הרכבת לדרכה - ואותי לאזור זמן אחר.

בדיקה מהירה - עשרים-וחמש דקות עד הרכבת הבאה. חושך ושקט מסביב, ואין אדם. אלה לא 25 דקות בתחנה הומה, אלא בתחנת "בת גלים", תחנה שהעיר זזה מעל פניה והותירה אותה בשממונה. שלווה ימתיכונית לחה, ליד שטח מת גדול ואפל שפעם היה התחנה המרכזית. אני מרוכז בשעון מחוגים גדול שמעל הרציף. מחוג שניות, בתנועה רציפה ובטוחה, מגיע אל סוף הדקה. ונעצר. כלומר לתדהמתי, השעון עוצר; עומד ועומד; ואז המחוג הגדול נע דקה קדימה, ומחוג השניות ממשיך.

חשבתי שזה החום, עומס החום. עקבתי: בסוף הדקה - עמד שוב, ספרתי שלוש שניות. כאילו השעון אוזר כוחות להניע את מחוג הדקות אחת קדימה. כל נים בגופי התקומם נגד השעון, שסדרי העולם לא חלים עליו. כל החינוך הייקי שסבתא סיפרה לי עליו, על בני הדודים שאם היו מאחרים לארוחה לא היו מקבלים אוכל. שוב ושוב מדדתי: הדקה נמשכת שישים שניות בדיוק, שלוש מתוכן בעמידה. הוא זז מהר יותר על פני הדקה כדי שיוכל לנוח בסוף.

למה הוא נח? או יותר נכון - מי תכנן אותו ככה? כל השעונים ברציף פועלים באותו אופן, בתואַם קפדני. ובגלל שכך בנו אותם, אין כנראה אפילו רגע אחד שבו הם מדייקים. על השעון לוגו "רק רכבת". לכאורה, מוסיפים מחוג שניות כדי להגדיל את הדיוק; אומרים לנוסע, כן, אנחנו יודעים, השניות חשובות לך. אבל המחוג הזה, מעשה אומן, מתעקש לומר אמת, כן, אתה על הרציף, והזמן יעמוד ויילך בקצב שלו, ומתישהו תיכנס הרכבת. השעון גדול וחדיש, כאילו אירופאי, אבל גם הוא יודע: לזמן ישראל חוקים משלו.