ראשית המכונה קבעה שהכרטיס שלי לא תקף. זינקתי מעל השער וטסתי לרציף. אבל פקח הבטיחות, שאמור לוודא שכל הנוסעים סיימו לעלות, לא ראה אותי ושלח את הרכבת לדרכה - ואותי לאזור זמן אחר.
בדיקה מהירה - עשרים-וחמש דקות עד הרכבת הבאה. חושך ושקט מסביב, ואין אדם. אלה לא 25 דקות בתחנה הומה, אלא בתחנת "בת גלים", תחנה שהעיר זזה מעל פניה והותירה אותה בשממונה. שלווה ימתיכונית לחה, ליד שטח מת גדול ואפל שפעם היה התחנה המרכזית. אני מרוכז בשעון מחוגים גדול שמעל הרציף. מחוג שניות, בתנועה רציפה ובטוחה, מגיע אל סוף הדקה. ונעצר. כלומר לתדהמתי, השעון עוצר; עומד ועומד; ואז המחוג הגדול נע דקה קדימה, ומחוג השניות ממשיך.
חשבתי שזה החום, עומס החום. עקבתי: בסוף הדקה - עמד שוב, ספרתי שלוש שניות. כאילו השעון אוזר כוחות להניע את מחוג הדקות אחת קדימה. כל נים בגופי התקומם נגד השעון, שסדרי העולם לא חלים עליו. כל החינוך הייקי שסבתא סיפרה לי עליו, על בני הדודים שאם היו מאחרים לארוחה לא היו מקבלים אוכל. שוב ושוב מדדתי: הדקה נמשכת שישים שניות בדיוק, שלוש מתוכן בעמידה. הוא זז מהר יותר על פני הדקה כדי שיוכל לנוח בסוף.
למה הוא נח? או יותר נכון - מי תכנן אותו ככה? כל השעונים ברציף פועלים באותו אופן, בתואַם קפדני. ובגלל שכך בנו אותם, אין כנראה אפילו רגע אחד שבו הם מדייקים. על השעון לוגו "רק רכבת". לכאורה, מוסיפים מחוג שניות כדי להגדיל את הדיוק; אומרים לנוסע, כן, אנחנו יודעים, השניות חשובות לך. אבל המחוג הזה, מעשה אומן, מתעקש לומר אמת, כן, אתה על הרציף, והזמן יעמוד ויילך בקצב שלו, ומתישהו תיכנס הרכבת. השעון גדול וחדיש, כאילו אירופאי, אבל גם הוא יודע: לזמן ישראל חוקים משלו.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה