שלטון החוק, מה?

שלטון החוק, המשמש כסיסמה נבובה בשיח הפוליטי בישראל, שוב קורקס השבוע, הפעם בשיטה צינית במיוחד. מי שטיפל בו היה אהוד ברק, ובשם שלטון החוק הוא הביא בעיטה לבטנו הרכה של.. שלטון החוק.

הארץ מפרסם היום את תולדות פינוי "בית המכפלה", המאחז החדש בחברון. מתברר שביום שלישי השבוע צוות השרים לענייני התיישבות התכנס לדיון בן חמש שעות. עמדת ברק היתה, שמדובר ב"עניין עקרוני של אכיפת שלטון החוק". הוא סירב למהלכי פשרה עם תופסי הבניין. בתום דיון בן חמש שעות הבינו המשתתפים שהפינוי אינו קרוב, וכך גם פורסם בתקשורת בתום הדיון. אך מייד בבוקר שלמחרת, נכנס ברק אצל נתניהו ושם הם סיכמו על פינוי מיידי. הפינוי בוצע תוך שעתיים, בלי שמי מהשרים מהדיון הלילי עודכנו בתפנית שאירעה.

רק ציניות חסרת גבולות מאפשרת לראש הממשלה ולשר הביטחון, בשם שלטון החוק, להוליך שולל את שרי הממשלה. ציניות, משום שמהלך כזה הוא שווה ערך לגניבת השליטה בצה"ל מידי הממשלה, כי בישראל, הממשלה היא המפקד העליון של הצבא. אם נתניהו וברק מוליכים שולל את שרי הממשלה, הם למעשה ולהלכה גונבים את צה"ל מתחת לאפה של המדינה ותופסים שליטה בו. זו שמירה על שלטון החוק, שמירה כל כך הדוקה עד שנשמתו כמעט פורחת.

***

ובנושא השליטה על הצבא. לרגל עלייתו של שאול מופז עוד שלב בסולם הדרגות האזרחי, חשוב להיזכר בפעם האחרונה שהצבא ניסה לגנוב מהממשלה את השליטה בו. תחת פיקודו של הרמטכ"ל מופז, עשה צה"ל הכל כדי למנוע רגיעה בשטחים. יש הבטוחים שמופז או צה"ל הם שהביאו לפרוץ האינתיפאדה השניה. אנטומיה מחרידה של התפוררות שלטונית מתוארת בסרט "מיליון קליעים באוקטובר", 45 דקות שבהן הכל על מי שבאמת מפעיל כבובה את ישראל מול הפלסטינים, וגם כל מה שצריך לדעת על שאול מופז.

ההקלה המיידית מזכיית מופז

לפעמים אתה לא יודע מה אתה רוצה עד שמשהו קורה ואתה מייד יודע אם הוא טוב או רע. נצחונו המסתמן של שאול מופז מייד מרגיש לי נפלא.

לא בגלל שאני תומך בו, אלא בגלל שנצחונו מבהיר את המפה הפוליטית. הקריירה של לבני נבנתה מערפולה של המפה. לכן מהערב השמאל הוא יותר שמאל, והימין יותר ימין.

קדימה של מופז היא ואריאנט פוליטי מעניין שממוקם בצורה בהירה בימין המתון. זה שבישראל מכונה מרכז.

הניצחון שלו מפיל את האסימון, שבעצם הקריירה של לבני עסקה במניעת נפילתו של האסימון. הפוליטיקה הנקייה היא בעצם הבקשה מכולם שלא לקבל החלטות מדיניות או כלכליות מסובכות. מופז יקבל החלטות שגויות, לדעתי; אבל הציבור שיבחר בו יידע מה הוא מקבל.

בהצלחה למפה הפוליטית החדשה. עם עזיבתו של ברק את פסאדת השמאל שלו לטובת הימין העמוק, ועם עזיבתה של קדימה את פסאדת ה"כלל-פוליטיקה" שלה לטובת הימין המתון, התחזק שוק הדעות והרעיונות של המדינה.

בית לאומי אינו מרשם להתאבדות לאומית

אכן, השופט אשר גרוניס, "זכויות האדם אינן מרשם להתאבדות לאומית". איך הצלחת, אם כן, לקחת תיק של זכויות אדם ולכתוב על פיו מרשם להתאבדות לאומית?

המילה "לאומית" מעניינת במיוחד כאן. בסוף פסק דינו, השופט לוי מדגיש שלנגד עיניו תמיד היו בניינו, תקומתו ושרידתו לדור דור של הבית היהודי בארץ ישראל:

דברים אלה מקוממים הם, הואיל וביסוסו של הבית היהודי בארץ ישראל והבטחת קיומו לנצח נצחים, היה מאז ומתמיד אבן מסד בהשקפת עולמי. יתרה מכך, אותם דברים מקוממים גם באשר הם חוטאים לאמור בחוות דעתי, ובסיסם בהעצמה של פחד, נחלתם של רבים, שכל עמידה על זכויות אדם של המיעוט הערבי, כרוכה מיניה וביה בסכנה קיומית לישראל. לו היה עולה בלבי הרהור שהתוצאה אותה הצעתי בחוות דעתי עלולה להעמיד בסכנה את מדינת ישראל ותושביה, הייתי מצטרף ללא היסוס להצעה לדחות את העתירות. ברם, המצב שונה בתכלית, בראש ובראשונה מאחר והקפדה על זכויות אדם בנסיבות הנוכחיות, יכולה גם יכולה לדור עם שמירה על ביטחון ישראל.

זו אמירה מרתקת ויפה, הפסקה האחרונה שכתב לוי בכהונתו בעליון. יש לה צד נוסף שלוי אינו מתייחס אליו, ושנשכח משופטי הרוב: רעיון הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל היה תמיד כרוך ביכולתם של הערבים לממש את זכויותיהם הלגיטימיות. בהצהרת בלפור, שני רעיונות אלה ירדו מהשמיים כרוכים זה בזה, כשני סעיפים צמודים שהציונות של דורנו מעדיפה להעלים עין מאחד מהם.

מי שלא נותן מקום מתאים לזכויות הפלסטינים אזרחי ישראל מחליש את עצם רעיון הבית הלאומי היהודי כפי שהובן לאורך קרוב למאה שנים. אני מעדיף את הציונות של לוי על פני זו של גרוניס.

הצהרת בלפור (מקור: הספריה הבריטית)

רם כספי נ' חיים הרצוג

רם כספי, הנושא בגאווה את דגל קשרי ההון, השלטון והבטחון, מסר בסוף השבוע לגידי וייץ (הארץ) את גרסתו למעורבותו בפרשת חנינות קו 300. לפי עדותו של כספי, "פרס ושמיר טענו שאם תיפתח חקירה, תיפתח תיבת פנדורה מימי בן גוריון ועד היום. והם אמרו בנחרצות: לא תהיה חקירה. אך זמיר עמד על כך שתתנהל חקירה, ועוד באשמה של רצח".

כספי מסביר שפרס ושמיר היו עסוקים למעשה בטיוח מעשה רצח-שבויים אחד (שנחשף) כדי להגן על כל מעשי רצח-השבויים שנעשו, ברשות ובסמכות, "מימי בן-גוריון ועד היום", ולא נחשפו. זו, אם כן, תיבת הפנדורה של פרשת קו 300 - כפי שנמסרה היישר מן הדיון הרשמי. פרס לא מצא בינתיים לנכון להכחיש את הדברים.

לא זו הגרסה הרשמית שפרסם נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, שהעניק את החנינה. הרצוג דיבר על חשיפת סודות בטחוניים ועל המוראל של שירות הבטחון הכללי:

"קבלתי את המלצת שר המשפטים בעקבות ישיבת הקבינט. ... כנשיא המדינה, אני חש חובה להתייצב לצידם של אנשי השב"כ... אין אנו רשאים ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו שום רפיון ושום פגיעה במערכת הבטחון ובאנשים הטובים העומדים על משמר העם. נוצר מצב שאנשי השב"כ צריכים היו לעמוד בחקירה בלי יכולת להגן על עצמם, אלא אם יחשפו סודות בטחוניים כמוסים ביותר. במצב זה ראיתי לפני בראש וראשונה את הכורח להגן על טובת הציבור ובטחון המדינה."

האם ידע הרצוג על המניעים האמיתיים של החלטת הקבינט? האם שמיר ופרס סיבנו את אוזנו או, אולי, היה הנשיא בסוד החשש מחשיפת "תיבת הפנדורה" ובחר יחד עם שמיר ופרס להסתיר את הדברים מעיני הציבור ומעיני בג"ץ?

וכמה גדול הדימיון לפרשת ענת קם, שחשפה פשע (מלחמה) שאיים לפתוח את אותה תיבת פנדורה. גם בפרשת קו 300 היה מסמך מרשיע, תצלום המחבלים העצורים לפני שהוצאו להורג, שפורסם על ידי עיתונאים ועיתון אמיצים מבית שוקן ("חדשות"), ושימוש בכלים משפטיים דרקוניים כדי לסגור את "חדשות" וללמד אותו לקח.

חבורת איסור פרסום מוחלט בהחלט

זכור לי היטב אותו קצין חצי-זוטר שהתבקש בהתראה קצרה להמציא יעד למתקפת-נגד ישראלית בתרחיש היפותטי של מתקפה מצרית. הוא חיפש בראשו את הדבר הראשון שיש במצרים שראוי להפצצה, והכריז "סכר אסואן!". אמרתי שהנחשול שיציף את קהיר יהיה בגובה עשרה מטרים. הוא שאל "אז מה?", ואמרתי משהו על החוק הבינלאומי והוא מלמל משהו. הוא לא היה מתקדם עם הרעיון הזה אפילו עוד דקה. אבל נדמה לי שבזמן ששוחחנו, ההפצצה המדומיינת היתה בראש שלו חלק ממשחק מחשב, אולי סימולטור טיסה, שבו אין גבול ליכולת לנסות, להעז ואף להיכשל, בעולם סטרילי שאין בו משמעות אלא בגבולות צרים ומוחלטים מראש.

חבורת-איסור-פרסום-מוחלט-בהחלט משחקת עם עצמה בעולם דמיוני עם עקרונות משלו. העקרון הראשון הוא פנטזיית הבטחון-המוחלט-בהחלט. "איום" הוא כל דבר שפוגע בבטחון-המוחלט-בהחלט, כך שבהחלט ברור איך בכיר (לשעבר) בקהילית הבטחון יכול לדמיין איום ממשי כזה:

"עצם העובדה שבידו [בידי אורי בלאו] מאגר מסמכים מסווגים, והבקיאות שלו בפרטיהם הופכות אותו עם פרסום הפרשה ליעד בעדיפות עליונה לשירותי המודיעין של איראן וחיזבאללה, סוריה וסביר גם של מדינות נוספות. מבחינתן, הוא טרף קל הנושא שלל מודיעיני רב ערך שכדאי להשקיע במבצע סטייל מבחוח כדי להוציא מידיו את הדיסק היקר מפז ו/או לחוטפו (בדרך אלימה או בפיתוי במבצע טננבוים 2) לשם דליית הפרטים בחקירה. בעצם שהותו מחוץ לגבולות ישראל, הוא מסכן את עצמו ואת אלה הנותנים לו חסות." (via החברים של ג'ורג')

הוגדר האיום, אם כן, ונקל לראות שהוא רב-רובדי וחובק כל. אתגר אמיתי של סימולטור הטיסה של החבורה. איום כזה נובע רק מה"רעים". הרי אם יש כתב צבאי אחד שאינו מחזיק במסמכים מסווגים - אני מוכן לאכול את כל העיטורים של אהוד ברק. ויש עשרות אלפי חיילים שבמוחם מידע מסווג פי כמה; אבל כל חייל וקצין, בכיר ומפורסם ככל שיהיה, יכול לנסוע לטייל חופשי בלונדון. רק אורי בלאו מסוכן.

העקרון השני של החבורה - בבטחון לא חוסכים. משעה שהוגדר האיום, יש לנקוט בדקדקנות את כל האמצעים, אבל כל האמצעים, למנוע אותו. כותב חנוך מרמרי:

"היה מימד סמלי בכך שהשב"כ דרש לנתץ את מחשבו של אורי בלאו. גם מפגן אלימות; ניתוץ מחשב הוא דימוי נורא לא פחות משריפת ספר. וגם מפגן טיפשות; כדי לאטום כראוי צריך גם לרמוס את הסמארט-פון, למעוך את הדיסק-און-קי, למחוק את הזיכרון ולהשכיח את השפה. אפילו המשטר האיראני לא הצליח בכך."

זה היה העקרון המנחה בקביעת אמצעי ההגנה מפני וענונו. שלא יתקרב לאזרחים זרים, ואם אני זוכר נכון הנימוק לגביו (או שמא היה זה קלינברג) היה שיש עוד כמה דברים שהוא אפילו לא יודע שהוא יודע אותם. אם היה וענונו מדבר בשנתו, היו דורשים שהוא יממן מאבטח צמוד שיישן איתו (כמו שדרשו מ"יצה"). בבטחון לא חוסכים.

העקרון השלישי - בדמוקרטיה כן חוסכים. זוהי דמוקרטיה מתגוננת ולפעמים הבטחון צריך לקשור את שתי ידיה כדי להגן עליה מעצמה. המסמכים שענת קם חשודה בהדלפתם, והתחקיר של בלאו, מראים כיצד הפעילו את צה"ל בניגוד לפסיקת בג"ץ. אבל את הדמוקרטיה כובלים לא רק בשביל הישג מבצעי. לדעת השב"כ יש לדאוג לשלומם של אנשי הבטחון לא רק בשדה הקרב אלא גם מול הדין הישראלי. לאחר שבלאו חשף את הפרת הוראת בג"ץ, הוחלט לפעול במסע צלב נגדו. עקרון ההגנה על שלומם של אנשי הביטחון הוא זה שבשמו פרצו לביתו של בלאו ללא צו (כמו שפורצים גם לשמאלנים אחרים). לקבל צו לא עושה מספיק רושם, אז אפשר להסתדר בלי.

עקרון זה הוא גם שקבע מתי ניתן להסיר את צו איסור הפרסום. דיכטר הודה, כי הסכים להסיר את הצו רק לאחר שהשב"כ השתכנע שאין יותר אפשרות לסגור הסכם עם "הארץ". מה הקשר בין ההגנה על סודותיה של המדינה לבין התקדמות המשא ומתן עם "הארץ"? ובכן, השב"כ היה מוכן עם קמפיין משומן להשחרת פניהם של בלאו וקם ("מסמכים שהאויב היה מת לשים עליהם את ידו"). לא היה ניתן לצאת בקמפיין הזה כל עוד התנהל המשא ומתן עם הארץ. חשיפה באמצע משא ומתן היתה מקשה לייצר דימוי ציבורי של טובים מול רעים, שב"כ מול בוגדים. בדרך הזאת, אפשר לגרום לכל העיתונאים הבוגדים האחרים לפחד קצת יותר, כי שמיכת הבטחון קצרה ואין מקום לכל הדמוקרטיה הזו.

השריף, האגו וסינדרום ירושלים

מעצרם של 17 פעילי שמאל בעת מחאה שקטה מעורר יאוש. היאוש הוא מהיותו של האירוע חסר-תקדים במימדים מסוימים, אבל גם אירוע שגרתי לגמרי. הוא פשע בעצמו, אבל הוא גם ובעיקר עדות על עומק הקלקול ביחסי אזרח ורשות בישראל.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת, לפי פרוטוקול בית המשפט וההחלטה, הן ש-150 פעילי שמאל קיימו עצרת מחאה בשייח ג'ראח במזרח ירושלים. הם ביקשו לקיים תהלוכה ממרכז העיר למזרחה, אבל המשטרה לא העניקה לכך רישיון. לכן הם קיימו עצרת ישירות במזרח העיר, וכך בעצם הם לא נדרשו לרישיון בכלל (החוק מבחין בין תהלוכה לעצרת). המשטרה בתגובה הכריזה על העצרת כמסכנת את שלום הציבור, וביקשה לפזר אותה. בין אם ניתנה למפגינים שהות להתפזר ובין אם לאו - הדיווחים סותרים. בסוף האירוע נעצרו 17 מפגינים. המשטרה התעקשה לעצור בין המפגינים גם את חגי אל-עד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח.

העובדות הן גם, שביום שישי סירבה המשטרה לשחרר את העצורים; אבל ביום שבת היא הסכימה לשחרר את כולם. וגם: ביום שישי סירב בית המשפט לדון בטענה שהמעצר הוא בלתי-חוקי ודחה את הדיון למוצ"ש; אבל במוצ"ש הוא קיבל את הטענה הזו ושחרר את כולם. כלומר בית המשפט אמר שהוא לא ראה כל בסיס לפיזור ההפגנה, וכל בסיס להחזקה במעצר.

המשטרה לא מבינה? ניכנס לרגע לדיון בבית המשפט, שמתקיים כאמור במוצאי שבת. נציג המשטרה בדיון לא מבין; החבר'ה ביקשו רישיון, לא נתנו להם רישיון, חובה שמבית המשפט ייצא מסר שאי אפשר לבקש רישיון ולא לקבל רישיון ובכל זאת להפגין. המשטרה מדמה לעצמה עולם שבו כל ההפגנות צריכות רישיון. אבל לא זה החוק. הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה ברורה: עצרת מחאה כזו אינה דורשת רישיון. מה שהיא כן דורשת מהמשטרה זה ניהול בשטח מתוך אכפתיות לאפשרות של פגיעה ב"סדר הציבורי" וגם אכפתיות לרצונות של המפגינים. נציג המשטרה בדיון הוא מדרג נמוך. הוא מבטא נאמנה את רוח היחידה, ואינו מסווה את העובדה שעניין העדר הרישיון (שכלל לא היה דרוש) בוער בעצמותיה של שוטרי התחנה. רגישות לזכויות המפגינים לא מתאימה להם.

המשטרה נוקמת. נחזור ליום שישי. סביב הגרעין הקלוש שנוצר כשהמשטרה התעלמה מהנחיות החוק, טוותה המשטרה רקמה של העלבויות ונקמה. הכנסנו אותך למכונית, אתה עצור. לא היתה לנו שום ברירה. אזקנו אותך, זה עניין של ביטחון, אנחנו מעט שוטרים וחייבים להשתלט פה. בתחנה גובים ממך עדות. טביעות אצבעות. זהו, נגמר. עכשיו תבלה לילה, ועוד יום, ועוד חצי לילה במעצר. כל סוף השבוע. למה? אתה, אה.. מסוכן. כלומר, אנחנו יכולים לדרוש ערבויות כספיות, לדרוש שלא תחזור לשיח ג'ראח עד שבוע הבא, שתפקיד דרכון ותתייצב למשפטך. אבל אתה מסוכן. אתה אמנם פעיל זכויות אדם מיושב בדעתו, דוקטור, עובד סוציאלי, עורך דין או מורה, שומר חוק, אבל אי אפשר לסמוך עליך שלא תחזור להתפרע הערב במזרח העיר. רק אחרי שתעשה אצלנו שבת בתחנה תהיה "מבושל" מספיק לחזור לראות אור יום. ככה תזכור מה-זה לא לקבל רישיון להפגנה-שלא-טעונה-רישיון.

מי שישן בערב שבת. אז יש לך עורך דין של ארגוני זכויות אדם, מצפוני ותמיד צודק. לדעתו המעצר באמת לא חוקי. הוא מבין שיש פה נוהג - עוצרים בשישי ומחזיקים את מלוא הזמן שהחוק מתיר - 24 שעות - בלי שצריך להצטדק בפני בית המשפט. הוא שורק את כל פסיקת בית המשפט העליון: מעצר הוא לא עונש, הוא רק מניעתי, וכאן אין מה למנוע כי האירוע הסתיים. עורך הדין מנסח בקשה לשופט/ת התורנ/ית בבית משפט השלום בירושלים ומגיש אותה ביום שישי בערב. אבל בית המשפט מחליט לא לדון בבקשה עד מוצאי שבת. מה זה 24 שעות בין שופט לעצור? מעניין אם שופט מקבל תוספת תורנות. במוצ"ש הוא יאמץ את כל הטיעונים של הסניגור שלך; השופט יפסוק שלא היתה מלכתחילה עילה למעצר ושהמשטרה פעלה באופן לא חוקי. אבל בינתיים, בשישי, הוא מחליט שלא לדון בעניין. אולי זו המנוחה בשבת שתכשיר את השופט לקבל החלטה אמיצה.

המשטרה משקרת. צריך הרבה מנוחה כדי לצלוח את הדיון בבית המשפט, שמתחיל לבסוף במוצאי שבת ונמשך עמוק לתוך הלילה. כשופט ישקרו לך, כולם, כל הזמן, לפחות קצת, אבל לרוב הרבה. העובדה שבאולמך הקטן מתייצבים הקליברים לאה צמל, מיכאל ספרד, דן יקיר, תמר פלג-שריק לא תמנע מנציג המשטרה הזוטר לנסות לבלף כרגיל: העצורים יואשמו בתקיפת שוטר. כולם. בלי הבחנה. צריך להבין שתקיפת שוטר זה קלף משפטי חזק ביותר, כי התוקף שוטר הוא אדם מסוכן וחסר מעצורים, שהחוק מחייב לכלוא אותו. הבלוף הזה מיועד לעזור לבית המשפט למצות את הדין עם החשוד, ובדרך כלל זה יעבוד. מרוב הרוטינה, השוטרים רושמים תקיפה בקלות. גם כשמדובר באנשים שאינם מסוגלים, מצפונית, לתקוף שוטר (או כל אדם אחר). חומרת ההאשמה דווקא מחייבת את העצורים להיערך עם הגנה משפטית מיטבית, ועקב כך שההאשמה כל כך מגוחכת, היא דווקא מתפוצצת בפני המשטרה כשהשופטת דוקרת את הבלוף בסיכה. השופט הממוצע הולך אחרי זה הביתה ולא יחשוב על זה שנית, אבל הקורא חד העין דווקא כן חושב, שהרבה פעמים הבלוף הזה כן עובד, למשל כשאין לחשוּד עורך דין.

האיזון הופר. המשחק בין שוטרים למפגינים הוא חתול ועכבר קלאסי. כן רישיון, לא רישיון, תעמדו פה, תזוזו לפה, שטיקים מכאן אבל גם מכאן. בסופו של דבר המפגין הוא חור בראש של המשטרה, ואולי אפילו מכעיס אישית חלק מאנשיה. במשחק הזה יש גם אנשים שמשתתפים בכל מיני תפקידי עזר, כמו מארגן ההפגנה, הוא המבוגר האחראי מהצד הצועק, ועורכי הדין שלו, ומולם עורכי הדין של המשטרה. לפי הכללים, לא תוקפים שוטרים, למשל, וגם השוטרים מתקשרים באופן רציף עם מארגן ההפגנה. הקצין הבכיר של המפגינים בשטח היה ללא ספק חגי אל-עד. הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל, שהיא התנועה המרכזית והוותיקה לקידום זכויות אדם. ארגון מאוד סולידי, אולי אפילו יורמי, בטח לדעת הארגונים היותר-צעירים, יותר-רדיקלים ויותר-בועטים. בתור ראש המפגינים, ובתור מנהיג הפלג היורמי של תומכי זכויות האדם, המחשבה שהוא ייעצר בגלל "התפרעות" היא לחלוטין בלתי נתפשת. משתי סיבות - ראשית, ברור שהוא לא התפרע. האיש (שאני מכיר רק דרך העיתונים) והארגון אינם רלוונטיים לסוג פעילות כזה. שנית, כי אם עוצרים את מארגן ההפגנה, אם עוצרים את מנכ"ל האגודה, אם עוצרים את מנהיג הפלג היורמי בקהילת זכויות האדם, סימן שדעתה של המשטרה נטרפה. ואם זה עוד בנימוק של מסוכנות, אז מישהו שם לקה בסינדרום בית"ר ירושלים. לא רק בגלל שזה בלוף, ולא רק בגלל שזו חציה נונשלנטית של קו אדום. בעיקר בגלל שזו טיפשות כואבת. האגודה לזכויות האזרח האמריקאית, האמא של כל תנועות הזכויות, מיהרה לגנות. הפוקוס שהמשטרה שמה על עצמה - אדיר. התקשורת מכסה את זה מאז, ובעתיד יהיה יותר קשה להתנכל להפגנות בשיח ג'ראח (כמו שאולי עשו כאן וכאן); אבל לא יותר קשה להתנכל לכל ההפגנות האחרות.

שריף מקומי ללא גבולות. הרי מה בעצם אומרת המשטרה (שלא הייתם יודעים לעולם לולא התעקשה לעצור את אל-עד)? אנחנו נהיה מאוד קפדנים, וכל מפקד תחנה ידאג שיהיה סדר באזור של התחנה שלו. אם יפריעו לו, אז הוא יעשה מה שבא לו - עד מפתנו של בית המשפט. כלומר כל שבוע יבלו את סופהשבוע אנשים במעצר עד שבמוצ"ש נשחרר אותם. מותר לנו. גם השופט התורן ישן בערב שבת (ע"ע). וממילא אין לך עורך דין ותקפת שוטר (שם, שם). במוצ"ש תוכל לחזור לחיים האזרחיים, וגם נתייחס אליך יפה במהלך הדרך אבל תלמד מה זה להיכנס לתחום ששייך לשריף.

למה זה חסר תקדים? כי הגזימו, והסתבכו עם הרטוריקה והבלוף, וטיפסו על עץ של אגו ובדרך עשו מעשים שרק המשטרים הגרועים ביותר מעזים לעשות.

וזה קורה כל הזמן? זה מה שקורה תמיד כשאתם לא מסתכלים. כשיש להם שכל, הם עוצרים את כולם ונותנים לחגי אל-עד לחזור הביתה.

למה זה קלקול עמוק ולא סתם אירוע? כי זה יקרה שוב, ובעצם קורה מדי יום בבתי המשפט בישראל, במגעים עם שוטרים, וכן הלאה. כל פקיד ממשל הוא שריף מקומי חסר מעצורים וחופשי מבקרה אמיתית.

למה לא להתייאש? בגלל שבשישי הבא העצרת תתחדש בשיח ג'ראח בכוחות מוגברים.

נ.ב. דמי-החבר באגודה לזכויות האזרח זעומים. תמורה מלאה לכספכם.

Out of Time

ראשית המכונה קבעה שהכרטיס שלי לא תקף. זינקתי מעל השער וטסתי לרציף. אבל פקח הבטיחות, שאמור לוודא שכל הנוסעים סיימו לעלות, לא ראה אותי ושלח את הרכבת לדרכה - ואותי לאזור זמן אחר.

בדיקה מהירה - עשרים-וחמש דקות עד הרכבת הבאה. חושך ושקט מסביב, ואין אדם. אלה לא 25 דקות בתחנה הומה, אלא בתחנת "בת גלים", תחנה שהעיר זזה מעל פניה והותירה אותה בשממונה. שלווה ימתיכונית לחה, ליד שטח מת גדול ואפל שפעם היה התחנה המרכזית. אני מרוכז בשעון מחוגים גדול שמעל הרציף. מחוג שניות, בתנועה רציפה ובטוחה, מגיע אל סוף הדקה. ונעצר. כלומר לתדהמתי, השעון עוצר; עומד ועומד; ואז המחוג הגדול נע דקה קדימה, ומחוג השניות ממשיך.

חשבתי שזה החום, עומס החום. עקבתי: בסוף הדקה - עמד שוב, ספרתי שלוש שניות. כאילו השעון אוזר כוחות להניע את מחוג הדקות אחת קדימה. כל נים בגופי התקומם נגד השעון, שסדרי העולם לא חלים עליו. כל החינוך הייקי שסבתא סיפרה לי עליו, על בני הדודים שאם היו מאחרים לארוחה לא היו מקבלים אוכל. שוב ושוב מדדתי: הדקה נמשכת שישים שניות בדיוק, שלוש מתוכן בעמידה. הוא זז מהר יותר על פני הדקה כדי שיוכל לנוח בסוף.

למה הוא נח? או יותר נכון - מי תכנן אותו ככה? כל השעונים ברציף פועלים באותו אופן, בתואַם קפדני. ובגלל שכך בנו אותם, אין כנראה אפילו רגע אחד שבו הם מדייקים. על השעון לוגו "רק רכבת". לכאורה, מוסיפים מחוג שניות כדי להגדיל את הדיוק; אומרים לנוסע, כן, אנחנו יודעים, השניות חשובות לך. אבל המחוג הזה, מעשה אומן, מתעקש לומר אמת, כן, אתה על הרציף, והזמן יעמוד ויילך בקצב שלו, ומתישהו תיכנס הרכבת. השעון גדול וחדיש, כאילו אירופאי, אבל גם הוא יודע: לזמן ישראל חוקים משלו.