שלטון החוק, מה?

שלטון החוק, המשמש כסיסמה נבובה בשיח הפוליטי בישראל, שוב קורקס השבוע, הפעם בשיטה צינית במיוחד. מי שטיפל בו היה אהוד ברק, ובשם שלטון החוק הוא הביא בעיטה לבטנו הרכה של.. שלטון החוק.

הארץ מפרסם היום את תולדות פינוי "בית המכפלה", המאחז החדש בחברון. מתברר שביום שלישי השבוע צוות השרים לענייני התיישבות התכנס לדיון בן חמש שעות. עמדת ברק היתה, שמדובר ב"עניין עקרוני של אכיפת שלטון החוק". הוא סירב למהלכי פשרה עם תופסי הבניין. בתום דיון בן חמש שעות הבינו המשתתפים שהפינוי אינו קרוב, וכך גם פורסם בתקשורת בתום הדיון. אך מייד בבוקר שלמחרת, נכנס ברק אצל נתניהו ושם הם סיכמו על פינוי מיידי. הפינוי בוצע תוך שעתיים, בלי שמי מהשרים מהדיון הלילי עודכנו בתפנית שאירעה.

רק ציניות חסרת גבולות מאפשרת לראש הממשלה ולשר הביטחון, בשם שלטון החוק, להוליך שולל את שרי הממשלה. ציניות, משום שמהלך כזה הוא שווה ערך לגניבת השליטה בצה"ל מידי הממשלה, כי בישראל, הממשלה היא המפקד העליון של הצבא. אם נתניהו וברק מוליכים שולל את שרי הממשלה, הם למעשה ולהלכה גונבים את צה"ל מתחת לאפה של המדינה ותופסים שליטה בו. זו שמירה על שלטון החוק, שמירה כל כך הדוקה עד שנשמתו כמעט פורחת.

***

ובנושא השליטה על הצבא. לרגל עלייתו של שאול מופז עוד שלב בסולם הדרגות האזרחי, חשוב להיזכר בפעם האחרונה שהצבא ניסה לגנוב מהממשלה את השליטה בו. תחת פיקודו של הרמטכ"ל מופז, עשה צה"ל הכל כדי למנוע רגיעה בשטחים. יש הבטוחים שמופז או צה"ל הם שהביאו לפרוץ האינתיפאדה השניה. אנטומיה מחרידה של התפוררות שלטונית מתוארת בסרט "מיליון קליעים באוקטובר", 45 דקות שבהן הכל על מי שבאמת מפעיל כבובה את ישראל מול הפלסטינים, וגם כל מה שצריך לדעת על שאול מופז.

ההקלה המיידית מזכיית מופז

לפעמים אתה לא יודע מה אתה רוצה עד שמשהו קורה ואתה מייד יודע אם הוא טוב או רע. נצחונו המסתמן של שאול מופז מייד מרגיש לי נפלא.

לא בגלל שאני תומך בו, אלא בגלל שנצחונו מבהיר את המפה הפוליטית. הקריירה של לבני נבנתה מערפולה של המפה. לכן מהערב השמאל הוא יותר שמאל, והימין יותר ימין.

קדימה של מופז היא ואריאנט פוליטי מעניין שממוקם בצורה בהירה בימין המתון. זה שבישראל מכונה מרכז.

הניצחון שלו מפיל את האסימון, שבעצם הקריירה של לבני עסקה במניעת נפילתו של האסימון. הפוליטיקה הנקייה היא בעצם הבקשה מכולם שלא לקבל החלטות מדיניות או כלכליות מסובכות. מופז יקבל החלטות שגויות, לדעתי; אבל הציבור שיבחר בו יידע מה הוא מקבל.

בהצלחה למפה הפוליטית החדשה. עם עזיבתו של ברק את פסאדת השמאל שלו לטובת הימין העמוק, ועם עזיבתה של קדימה את פסאדת ה"כלל-פוליטיקה" שלה לטובת הימין המתון, התחזק שוק הדעות והרעיונות של המדינה.

בית לאומי אינו מרשם להתאבדות לאומית

אכן, השופט אשר גרוניס, "זכויות האדם אינן מרשם להתאבדות לאומית". איך הצלחת, אם כן, לקחת תיק של זכויות אדם ולכתוב על פיו מרשם להתאבדות לאומית?

המילה "לאומית" מעניינת במיוחד כאן. בסוף פסק דינו, השופט לוי מדגיש שלנגד עיניו תמיד היו בניינו, תקומתו ושרידתו לדור דור של הבית היהודי בארץ ישראל:

דברים אלה מקוממים הם, הואיל וביסוסו של הבית היהודי בארץ ישראל והבטחת קיומו לנצח נצחים, היה מאז ומתמיד אבן מסד בהשקפת עולמי. יתרה מכך, אותם דברים מקוממים גם באשר הם חוטאים לאמור בחוות דעתי, ובסיסם בהעצמה של פחד, נחלתם של רבים, שכל עמידה על זכויות אדם של המיעוט הערבי, כרוכה מיניה וביה בסכנה קיומית לישראל. לו היה עולה בלבי הרהור שהתוצאה אותה הצעתי בחוות דעתי עלולה להעמיד בסכנה את מדינת ישראל ותושביה, הייתי מצטרף ללא היסוס להצעה לדחות את העתירות. ברם, המצב שונה בתכלית, בראש ובראשונה מאחר והקפדה על זכויות אדם בנסיבות הנוכחיות, יכולה גם יכולה לדור עם שמירה על ביטחון ישראל.

זו אמירה מרתקת ויפה, הפסקה האחרונה שכתב לוי בכהונתו בעליון. יש לה צד נוסף שלוי אינו מתייחס אליו, ושנשכח משופטי הרוב: רעיון הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל היה תמיד כרוך ביכולתם של הערבים לממש את זכויותיהם הלגיטימיות. בהצהרת בלפור, שני רעיונות אלה ירדו מהשמיים כרוכים זה בזה, כשני סעיפים צמודים שהציונות של דורנו מעדיפה להעלים עין מאחד מהם.

מי שלא נותן מקום מתאים לזכויות הפלסטינים אזרחי ישראל מחליש את עצם רעיון הבית הלאומי היהודי כפי שהובן לאורך קרוב למאה שנים. אני מעדיף את הציונות של לוי על פני זו של גרוניס.

הצהרת בלפור (מקור: הספריה הבריטית)