21 בנוב׳ 2009

מדד יוקר המכרז

בית המשפט העליון ביטל השבוע חוק של הכנסת: לא יתאפשר להקים בישראל בית-סוהר פרטי, ולא יתאפשר לשלול מדי יום את חירותם של 800 בני אדם על יסוד שיקולי זכיין שוחר-רווח. כ-15 שנים לאחר שבית המשפט הבהיר לראשונה את סמכותו לבטל חוק הפוגע בחירות האדם או בכבודו - עושה בית המשפט שימוש משמעותי ראשון בסמכות זו.

בעוד ההליך המשפטי מתנהל, המדינה פרסמה מכרז להקמת בית הסוהר הפרטי, בחרה את אפריקה ישראל ואת מנרב כזוכים, עבודות ההקמה החלו ואף הסתיימו. מתברר שכשהמדינה רוצה ניתן לקיים פרויקט כזה במהירות שיא: המכרז פורסם בשנת 2005 והמבנה עמד על תילו בתוך ארבע שנים. מדברים שאומרים אנשי הזכיין מתקבל הרושם, שהמדינה כלל לא היתה מוכנה לאפשרות שבית המשפט יפסול את החוק. אמנם, העתירה נגד החוק הוגשה עוד לפני שהמכרז פורסם. אבל זה כנראה לא הניע את המדינה להסדיר במכרז את זכויותיה מול הזכיין למקרה שבית המשפט יפסול את החוק.

אין ספק שהפסד של המדינה בבג"ץ היה אפשרי, אולי אפילו צפוי. במקרה של ואקום בחוזה, ניתן בהחלט להניח שהחוק מאפשר לזכיין לתבוע מהמדינה את כל הרווחים שהיה מפיק למשך כל תקופת הזיכיון. אנשי הזכיין מדברים על אובדן רווחים של 150,000,000 ש"ח (כ-75% נוספים מעל עלות הבניה). אם מסמכי המכרז מאפשרים תביעה בהיקף דמיוני שכזה, יתחייב בדק בית במשרד האוצר: כיצד התאפשר לבנות את בית הסוהר הזה בלי שהוסדר התרחיש הזה, והאם היתה זו החלטה מושכלת או שזו היתה רק רשלנות של המעורבים בניסוח המכרז מטעם המדינה.

משא ומתן בישראל מאופיין הרבה פעמים בהתעלמות ממקרי קיצון. הגישה המרכזית, "נסתדר", "נזרום" ו"נתגלגל", שמה מעל הכל את קידום הציר המרכזי של העסקה. כל השאר יתכופף, ולכל בעיה יימצא פתרון, בפרט אם מדובר ברשויות המדינה. הצדדים כותבים חוזה שהוא חצי העבודה, ואת האמת מגלים בהמשך: הקבלן חורג מהעלויות ודורש תוספת; המדינה מגלה שהיא לא תיארה נכון את הדרישות, ודורשת עוד עבודה. הפרויקט מתארך, התקציב חורג, אי-הוודאות לקבלן גדלה, והמדינה חשופה לדרישות כספיות שלא ניתן לכמת מראש. זה גם מחסום לכניסת חברות זרות, המורגלות לשיטות אחרות. צריך לזכור שלפני חתימת החוזה, המדינה היא לרוב הצד החזק בהתקשרות. אחרי שנבחר זכיין, המדינה נתונה לחסדיו והוא לחסדיה. התוצאה היא שבמקרה של בעיה נאלצים הצדדים לשבת יחד לתחרות כיפוף ידיים.

דוגמה כואבת לכיפוף ידיים כזה יש בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים. בין המדינה וסיטיפס, זכיינית הפרויקט, מתנהלות בבוררות תביעות על עיכובים בהתקדמות הפרויקט. קשה לדעת מהן טענות הצדדים בבוררות המתנהלת הרחק מהתקשורת. המדינה טוענת שסיטיפס נוקטת "שביתה איטלקית" בירושלים. במילים פחות עדינות, סיטיפס לטענת המדינה היא שיפוצניק שפתח את כל הבית, מבקש תוספת כסף ובינתיים הלך לבצע עבודה אחרת. סיטיפס מצידה מאשימה את המדינה באחריות לעיכובים. ברור כיום שלסיטיפס, שנפגעה מהמשבר העולמי ומתקשה לגייס מימון לפרויקט בתנאים הנוחים שצפתה, יש אינטרס שלא לבצע את העסקה במתכונת המקורית. אבל לפי השמועות שמסתובבות, המדינה והעיריה עושות לא מעט כדי לתת לסיטיפס אמתלות לנסיגה - הבטחות בלתי-מציאותיות של המדינה במכרז, עיכובים בהתנהלות המדינה שמפריעים להתקדמות הזכיין ועוד. אמתלות שאפשר היה למנוע אותן לו היו מוסדרות מראש בחוזה ובתקציב. את התוצאה חווים תושבי ירושלים - בין אם כתוצאה של שביתה איטלקית או לא, הם חיים בתוך סיוט-שיפוץ שאינו מתקדם ואינו נגמר.