21 בנוב׳ 2009

מדד יוקר המכרז

בית המשפט העליון ביטל השבוע חוק של הכנסת: לא יתאפשר להקים בישראל בית-סוהר פרטי, ולא יתאפשר לשלול מדי יום את חירותם של 800 בני אדם על יסוד שיקולי זכיין שוחר-רווח. כ-15 שנים לאחר שבית המשפט הבהיר לראשונה את סמכותו לבטל חוק הפוגע בחירות האדם או בכבודו - עושה בית המשפט שימוש משמעותי ראשון בסמכות זו.

בעוד ההליך המשפטי מתנהל, המדינה פרסמה מכרז להקמת בית הסוהר הפרטי, בחרה את אפריקה ישראל ואת מנרב כזוכים, עבודות ההקמה החלו ואף הסתיימו. מתברר שכשהמדינה רוצה ניתן לקיים פרויקט כזה במהירות שיא: המכרז פורסם בשנת 2005 והמבנה עמד על תילו בתוך ארבע שנים. מדברים שאומרים אנשי הזכיין מתקבל הרושם, שהמדינה כלל לא היתה מוכנה לאפשרות שבית המשפט יפסול את החוק. אמנם, העתירה נגד החוק הוגשה עוד לפני שהמכרז פורסם. אבל זה כנראה לא הניע את המדינה להסדיר במכרז את זכויותיה מול הזכיין למקרה שבית המשפט יפסול את החוק.

אין ספק שהפסד של המדינה בבג"ץ היה אפשרי, אולי אפילו צפוי. במקרה של ואקום בחוזה, ניתן בהחלט להניח שהחוק מאפשר לזכיין לתבוע מהמדינה את כל הרווחים שהיה מפיק למשך כל תקופת הזיכיון. אנשי הזכיין מדברים על אובדן רווחים של 150,000,000 ש"ח (כ-75% נוספים מעל עלות הבניה). אם מסמכי המכרז מאפשרים תביעה בהיקף דמיוני שכזה, יתחייב בדק בית במשרד האוצר: כיצד התאפשר לבנות את בית הסוהר הזה בלי שהוסדר התרחיש הזה, והאם היתה זו החלטה מושכלת או שזו היתה רק רשלנות של המעורבים בניסוח המכרז מטעם המדינה.

משא ומתן בישראל מאופיין הרבה פעמים בהתעלמות ממקרי קיצון. הגישה המרכזית, "נסתדר", "נזרום" ו"נתגלגל", שמה מעל הכל את קידום הציר המרכזי של העסקה. כל השאר יתכופף, ולכל בעיה יימצא פתרון, בפרט אם מדובר ברשויות המדינה. הצדדים כותבים חוזה שהוא חצי העבודה, ואת האמת מגלים בהמשך: הקבלן חורג מהעלויות ודורש תוספת; המדינה מגלה שהיא לא תיארה נכון את הדרישות, ודורשת עוד עבודה. הפרויקט מתארך, התקציב חורג, אי-הוודאות לקבלן גדלה, והמדינה חשופה לדרישות כספיות שלא ניתן לכמת מראש. זה גם מחסום לכניסת חברות זרות, המורגלות לשיטות אחרות. צריך לזכור שלפני חתימת החוזה, המדינה היא לרוב הצד החזק בהתקשרות. אחרי שנבחר זכיין, המדינה נתונה לחסדיו והוא לחסדיה. התוצאה היא שבמקרה של בעיה נאלצים הצדדים לשבת יחד לתחרות כיפוף ידיים.

דוגמה כואבת לכיפוף ידיים כזה יש בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים. בין המדינה וסיטיפס, זכיינית הפרויקט, מתנהלות בבוררות תביעות על עיכובים בהתקדמות הפרויקט. קשה לדעת מהן טענות הצדדים בבוררות המתנהלת הרחק מהתקשורת. המדינה טוענת שסיטיפס נוקטת "שביתה איטלקית" בירושלים. במילים פחות עדינות, סיטיפס לטענת המדינה היא שיפוצניק שפתח את כל הבית, מבקש תוספת כסף ובינתיים הלך לבצע עבודה אחרת. סיטיפס מצידה מאשימה את המדינה באחריות לעיכובים. ברור כיום שלסיטיפס, שנפגעה מהמשבר העולמי ומתקשה לגייס מימון לפרויקט בתנאים הנוחים שצפתה, יש אינטרס שלא לבצע את העסקה במתכונת המקורית. אבל לפי השמועות שמסתובבות, המדינה והעיריה עושות לא מעט כדי לתת לסיטיפס אמתלות לנסיגה - הבטחות בלתי-מציאותיות של המדינה במכרז, עיכובים בהתנהלות המדינה שמפריעים להתקדמות הזכיין ועוד. אמתלות שאפשר היה למנוע אותן לו היו מוסדרות מראש בחוזה ובתקציב. את התוצאה חווים תושבי ירושלים - בין אם כתוצאה של שביתה איטלקית או לא, הם חיים בתוך סיוט-שיפוץ שאינו מתקדם ואינו נגמר.

7 ביולי 2009

מעשה בקומוניקט

אין איש (כמעט) היודע את הסיפור האמיתי מאחורי מדבקת הפלא של חברת לייף-קיפר, שהכל מדברים בה. המדבקה אמורה להיות מסוגלת למדוד את האותות החשמליים של הלב באמצעות אלקטרודה אחת בלבד; למדוד את רמת הסוכר ללא פולשנות; לחזות התקפי לב; ולדווח את כל אלה לטלפון הסלולרי של הפציינט. לפי הנטען, בעסקה שנחתמה בימים האחרונים הוערכה המדבקה בשווי דמיוני של מיליארד דולר (שוב: 1,000,000,000 דולר!). אולם העסקה, מן הגדולות ביותר שדווחו במשק, עדיין לוטה מסתורין, למעלה מ-24 שעות לאחר שפרצה לספקטרום העיתונאי.

ספקות גדולים קיימים האם קיימת טכנולוגיה כזו, ואם לא - מה בדיוק העסקה שהושלמה. בינתיים המדבקה מספקת לנו צילום רנטגן אמין של דרכי פעולתה של העיתונות הכלכלית. לא ברור מה יישאר מהעסקה אחרי שיתפוגג העשן; אך תהיה התוצאה אשר תהיה, ארכיוני העיתונים כבר כוללים אנטומיה מרתקת של דיווח.

3 ביולי 2009

הטובים לקרקע

לפי החלטה 1175 של מינהל מקרקעי ישראל, שנכנסה לאחרונה לתוקף, חייל מילואים "פעיל" יהנה מהנחה של עד 50,000 ש"ח בקניית קרקעות מסוימות של מינהל מקרקעי ישראל (הגרלות מגרשים למשל; בניה עירונית רגילה אינה כלולה). חייל פעיל הוא, למשל, מי ששירת 10 ימים בשנה במשך שש שנים. זהו כנראה השימוש היצירתי ביותר שנעשה עד כה בחקיקת זכויות המילואימניקים החדשה.

23 ביוני 2009

איך אריסון עוברת את מבחן הביקורת

כמה כבר כתבו על שגיונותיה של שרי אריסון. בניגוד לדעה הרווחת, היא אינה מנהלת את בנק הפועלים, והתקשור שלה לגבי שוק המניות לא יכול היה להציל את הבנק (היא אינה יכולה לקבל החלטות בניהול תיק ההשקעות שלו). אבל לכל אזרח בישראל יש סיבה לדאגה כאשר מה שמצויר כמחול של קוקואיזם משתלט על אחד הצמתים הרגישים במדינה. אריסון מנהלת את המנהלים של הבנק, קובעת את שכרם, וממנה ומפטרת אותם לפי הציפיות, המבחנים והביצועים שנראים לה נכונים. היא בהחלט בין אנשי העסקים החשובים במדינה.

יוסי גורביץ ומירב ארלוזורוב מזכירים שאריסון ירשה את האימפריה בלי שהוכיחה כל כשרון עסקי משמעותי לפני שאביה הלך לעולמו. חרף זאת, מנהיגותה קיבלה ציון עובר משלוש קהילות מבקרים שבלעדיהן עסקי הבנק לא יצלחו: החזקתה בבנק אושרה על ידי בנק ישראל; מנהיגותה נתמכה על ידי המשקיעים המוסדיים; והציבור לא הצניח את מחיר המניה. די לראות את חומרת מצבו של גאידמק, שכל עסק שרכש ננגע בשמו הרע, כדי להבין שאריסון נתפסה כבעלת שליטה טובה, קברניטה שטוב שתישן בסיפון התחתון למקרה צרה.

הגילויים האחרונים חמורים בתעוזתם, כי לראשונה הם מצליבים בין הפעילות העסקית לבין הפעילות הרוחנית. [גם אין כסות סבירה שתסביר אותם: הרי את ההתייעצויות את נוחי דנקנר עם הרנטגן אפשר לפטור בכך שהרנטגן הוא אדם חכם ונוחי שואב ממנו עצה.] כל כך הרבה זמן קצרה ידן של קהילות הביקורת מלחשוף שעל ההגה יושב קברניט שיכור. הציבור שיתף את כספו עם חבורת הישויות היועצות, ולא שם לב לכך.

כמה עוד בעלי שליטה יש, שחטאיהם קטנים בהרבה? שמשחקים בכספי המשקיעים לא בגלל עצות הישויות, אלא בגלל חוסר איי.קיו או נטיה מופרזת לסיכון, או סתם? שבנק ישראל לא אחראי לחצוץ ביניהם לבין הדירקטוריון, והם יושבים בעצמם על ההגאים, מוכשרים לכך או לא? השלהבת בבנק הפועלים מאירה היטב את ההזנחה של כל המקומות שבהם מתנהלים, כל הזמן, כספי הפנסיה שלך.

Out of Time

ראשית המכונה קבעה שהכרטיס שלי לא תקף. זינקתי מעל השער וטסתי לרציף. אבל פקח הבטיחות, שאמור לוודא שכל הנוסעים סיימו לעלות, לא ראה אותי ושלח את הרכבת לדרכה - ואותי לאזור זמן אחר.

בדיקה מהירה - עשרים-וחמש דקות עד הרכבת הבאה. חושך ושקט מסביב, ואין אדם. אלה לא 25 דקות בתחנה הומה, אלא בתחנת "בת גלים", תחנה שהעיר זזה מעל פניה והותירה אותה בשממונה. שלווה ימתיכונית לחה, ליד שטח מת גדול ואפל שפעם היה התחנה המרכזית. אני מרוכז בשעון מחוגים גדול שמעל הרציף. מחוג שניות, בתנועה רציפה ובטוחה, מגיע אל סוף הדקה. ונעצר. כלומר לתדהמתי, השעון עוצר; עומד ועומד; ואז המחוג הגדול נע דקה קדימה, ומחוג השניות ממשיך.

חשבתי שזה החום, עומס החום. עקבתי: בסוף הדקה - עמד שוב, ספרתי שלוש שניות. כאילו השעון אוזר כוחות להניע את מחוג הדקות אחת קדימה. כל נים בגופי התקומם נגד השעון, שסדרי העולם לא חלים עליו. כל החינוך הייקי שסבתא סיפרה לי עליו, על בני הדודים שאם היו מאחרים לארוחה לא היו מקבלים אוכל. שוב ושוב מדדתי: הדקה נמשכת שישים שניות בדיוק, שלוש מתוכן בעמידה. הוא זז מהר יותר על פני הדקה כדי שיוכל לנוח בסוף.

למה הוא נח? או יותר נכון - מי תכנן אותו ככה? כל השעונים ברציף פועלים באותו אופן, בתואַם קפדני. ובגלל שכך בנו אותם, אין כנראה אפילו רגע אחד שבו הם מדייקים. על השעון לוגו "רק רכבת". לכאורה, מוסיפים מחוג שניות כדי להגדיל את הדיוק; אומרים לנוסע, כן, אנחנו יודעים, השניות חשובות לך. אבל המחוג הזה, מעשה אומן, מתעקש לומר אמת, כן, אתה על הרציף, והזמן יעמוד ויילך בקצב שלו, ומתישהו תיכנס הרכבת. השעון גדול וחדיש, כאילו אירופאי, אבל גם הוא יודע: לזמן ישראל חוקים משלו.