השריף מכה שנית: ביטוח לאומי

כאילו כדי להוכיח שכל פקיד הוא שריף, מגיע הסיפור הזה: הביטוח הלאומי דורש מחנה מרון (כמו מכל הנכים) להוכיח כל כמה שנים שהנכות עדיין קיימת. במקרה של נכות צמיתה - כמו רגלה הקטועה של מרון, 86, כלת פרס ישראל - זה מדהים ומעליב. הרגל, שהושארה על שולחן הניתוחים לפני עשרות שנים, לא חזרה למרון. נפגעי טרור, חתני פרס ישראל ונכים בכלל - זכאים להרבה יותר.

מרון. להיות, או לא להיות, מוסקה.

סבתא שלי מבוגרת ממרון רק בשנים ספורות. היא לא יכולה לקבל כתבה בהארץ. היא גם לא אסרטיבית כמו מרון. בנסיוני עם אנשים שמתמודדים עם הביטוח הלאומי קל לראות את התיאוריות הסוציולוגיות של אנשים מושתקים. הרי אין להם בכלל "דיבור" עם הפקידה, פשוטו כמשמעו. בשיחה קצרה עם הפקידה כנציג אותם אנשים, סטודנט מתנדב מטעם התנועה למלחמה בעוני, הייתי מעלה את הקצבה החודשית שלהם במאות שקלים; הפקידה רק פעלה בתוך שיקול הדעת שלה, ואפילו לא נדרש אישור מהבוסים. בשיחה איתי היא היתה נחמדה, עניינית, יעילה והוגנת. אז למה זה לא עובד בלי לחץ חיצוני? וזה שהפקידה, והפקידות בכלל, יכולים לעשות הכל, רק מטיל עליהם את מלוא האחריות לחוסר התפקוד של המערכת. לא חוסר תקציב, לא אילוצים, לא שום דבר. סתם שיוט בחלל הביורוקרטי, שמעבר לקצה אפו אין אנשים.

מעשה בקומוניקט

אין איש (כמעט) היודע את הסיפור האמיתי מאחורי מדבקת הפלא של חברת לייף-קיפר, שהכל מדברים בה. המדבקה אמורה להיות מסוגלת למדוד את האותות החשמליים של הלב באמצעות אלקטרודה אחת בלבד; למדוד את רמת הסוכר ללא פולשנות; לחזות התקפי לב; ולדווח את כל אלה לטלפון הסלולרי של הפציינט. לפי הנטען, בעסקה שנחתמה בימים האחרונים הוערכה המדבקה בשווי דמיוני של מיליארד דולר (שוב: 1,000,000,000 דולר!). אולם העסקה, מן הגדולות ביותר שדווחו במשק, עדיין לוטה מסתורין, למעלה מ-24 שעות לאחר שפרצה לספקטרום העיתונאי.

ספקות גדולים קיימים האם קיימת טכנולוגיה כזו, ואם לא - מה בדיוק העסקה שהושלמה. בינתיים המדבקה מספקת לנו צילום רנטגן אמין של דרכי פעולתה של העיתונות הכלכלית. לא ברור מה יישאר מהעסקה אחרי שיתפוגג העשן; אך תהיה התוצאה אשר תהיה, ארכיוני העיתונים כבר כוללים אנטומיה מרתקת של דיווח.

הטובים לקרקע

לפי החלטה 1175 של מינהל מקרקעי ישראל, שנכנסה לאחרונה לתוקף, חייל מילואים "פעיל" יהנה מהנחה של עד 50,000 ש"ח בקניית קרקעות מסוימות של מינהל מקרקעי ישראל (הגרלות מגרשים למשל; בניה עירונית רגילה אינה כלולה). חייל פעיל הוא, למשל, מי ששירת 10 ימים בשנה במשך שש שנים. זהו כנראה השימוש היצירתי ביותר שנעשה עד כה בחקיקת זכויות המילואימניקים החדשה.

איך אריסון עוברת את מבחן הביקורת

כמה כבר כתבו על שגיונותיה של שרי אריסון. בניגוד לדעה הרווחת, היא אינה מנהלת את בנק הפועלים, והתקשור שלה לגבי שוק המניות לא יכול היה להציל את הבנק (היא אינה יכולה לקבל החלטות בניהול תיק ההשקעות שלו). אבל לכל אזרח בישראל יש סיבה לדאגה כאשר מה שמצויר כמחול של קוקואיזם משתלט על אחד הצמתים הרגישים במדינה. אריסון מנהלת את המנהלים של הבנק, קובעת את שכרם, וממנה ומפטרת אותם לפי הציפיות, המבחנים והביצועים שנראים לה נכונים. היא בהחלט בין אנשי העסקים החשובים במדינה.

יוסי גורביץ ומירב ארלוזורוב מזכירים שאריסון ירשה את האימפריה בלי שהוכיחה כל כשרון עסקי משמעותי לפני שאביה הלך לעולמו. חרף זאת, מנהיגותה קיבלה ציון עובר משלוש קהילות מבקרים שבלעדיהן עסקי הבנק לא יצלחו: החזקתה בבנק אושרה על ידי בנק ישראל; מנהיגותה נתמכה על ידי המשקיעים המוסדיים; והציבור לא הצניח את מחיר המניה. די לראות את חומרת מצבו של גאידמק, שכל עסק שרכש ננגע בשמו הרע, כדי להבין שאריסון נתפסה כבעלת שליטה טובה, קברניטה שטוב שתישן בסיפון התחתון למקרה צרה.

הגילויים האחרונים חמורים בתעוזתם, כי לראשונה הם מצליבים בין הפעילות העסקית לבין הפעילות הרוחנית. [גם אין כסות סבירה שתסביר אותם: הרי את ההתייעצויות את נוחי דנקנר עם הרנטגן אפשר לפטור בכך שהרנטגן הוא אדם חכם ונוחי שואב ממנו עצה.] כל כך הרבה זמן קצרה ידן של קהילות הביקורת מלחשוף שעל ההגה יושב קברניט שיכור. הציבור שיתף את כספו עם חבורת הישויות היועצות, ולא שם לב לכך.

כמה עוד בעלי שליטה יש, שחטאיהם קטנים בהרבה? שמשחקים בכספי המשקיעים לא בגלל עצות הישויות, אלא בגלל חוסר איי.קיו או נטיה מופרזת לסיכון, או סתם? שבנק ישראל לא אחראי לחצוץ ביניהם לבין הדירקטוריון, והם יושבים בעצמם על ההגאים, מוכשרים לכך או לא? השלהבת בבנק הפועלים מאירה היטב את ההזנחה של כל המקומות שבהם מתנהלים, כל הזמן, כספי הפנסיה שלך.