שלטון החוק, מה?

שלטון החוק, המשמש כסיסמה נבובה בשיח הפוליטי בישראל, שוב קורקס השבוע, הפעם בשיטה צינית במיוחד. מי שטיפל בו היה אהוד ברק, ובשם שלטון החוק הוא הביא בעיטה לבטנו הרכה של.. שלטון החוק.

הארץ מפרסם היום את תולדות פינוי "בית המכפלה", המאחז החדש בחברון. מתברר שביום שלישי השבוע צוות השרים לענייני התיישבות התכנס לדיון בן חמש שעות. עמדת ברק היתה, שמדובר ב"עניין עקרוני של אכיפת שלטון החוק". הוא סירב למהלכי פשרה עם תופסי הבניין. בתום דיון בן חמש שעות הבינו המשתתפים שהפינוי אינו קרוב, וכך גם פורסם בתקשורת בתום הדיון. אך מייד בבוקר שלמחרת, נכנס ברק אצל נתניהו ושם הם סיכמו על פינוי מיידי. הפינוי בוצע תוך שעתיים, בלי שמי מהשרים מהדיון הלילי עודכנו בתפנית שאירעה.

רק ציניות חסרת גבולות מאפשרת לראש הממשלה ולשר הביטחון, בשם שלטון החוק, להוליך שולל את שרי הממשלה. ציניות, משום שמהלך כזה הוא שווה ערך לגניבת השליטה בצה"ל מידי הממשלה, כי בישראל, הממשלה היא המפקד העליון של הצבא. אם נתניהו וברק מוליכים שולל את שרי הממשלה, הם למעשה ולהלכה גונבים את צה"ל מתחת לאפה של המדינה ותופסים שליטה בו. זו שמירה על שלטון החוק, שמירה כל כך הדוקה עד שנשמתו כמעט פורחת.

***

ובנושא השליטה על הצבא. לרגל עלייתו של שאול מופז עוד שלב בסולם הדרגות האזרחי, חשוב להיזכר בפעם האחרונה שהצבא ניסה לגנוב מהממשלה את השליטה בו. תחת פיקודו של הרמטכ"ל מופז, עשה צה"ל הכל כדי למנוע רגיעה בשטחים. יש הבטוחים שמופז או צה"ל הם שהביאו לפרוץ האינתיפאדה השניה. אנטומיה מחרידה של התפוררות שלטונית מתוארת בסרט "מיליון קליעים באוקטובר", 45 דקות שבהן הכל על מי שבאמת מפעיל כבובה את ישראל מול הפלסטינים, וגם כל מה שצריך לדעת על שאול מופז.

ההקלה המיידית מזכיית מופז

לפעמים אתה לא יודע מה אתה רוצה עד שמשהו קורה ואתה מייד יודע אם הוא טוב או רע. נצחונו המסתמן של שאול מופז מייד מרגיש לי נפלא.

לא בגלל שאני תומך בו, אלא בגלל שנצחונו מבהיר את המפה הפוליטית. הקריירה של לבני נבנתה מערפולה של המפה. לכן מהערב השמאל הוא יותר שמאל, והימין יותר ימין.

קדימה של מופז היא ואריאנט פוליטי מעניין שממוקם בצורה בהירה בימין המתון. זה שבישראל מכונה מרכז.

הניצחון שלו מפיל את האסימון, שבעצם הקריירה של לבני עסקה במניעת נפילתו של האסימון. הפוליטיקה הנקייה היא בעצם הבקשה מכולם שלא לקבל החלטות מדיניות או כלכליות מסובכות. מופז יקבל החלטות שגויות, לדעתי; אבל הציבור שיבחר בו יידע מה הוא מקבל.

בהצלחה למפה הפוליטית החדשה. עם עזיבתו של ברק את פסאדת השמאל שלו לטובת הימין העמוק, ועם עזיבתה של קדימה את פסאדת ה"כלל-פוליטיקה" שלה לטובת הימין המתון, התחזק שוק הדעות והרעיונות של המדינה.

בית לאומי אינו מרשם להתאבדות לאומית

אכן, השופט אשר גרוניס, "זכויות האדם אינן מרשם להתאבדות לאומית". איך הצלחת, אם כן, לקחת תיק של זכויות אדם ולכתוב על פיו מרשם להתאבדות לאומית?

המילה "לאומית" מעניינת במיוחד כאן. בסוף פסק דינו, השופט לוי מדגיש שלנגד עיניו תמיד היו בניינו, תקומתו ושרידתו לדור דור של הבית היהודי בארץ ישראל:

דברים אלה מקוממים הם, הואיל וביסוסו של הבית היהודי בארץ ישראל והבטחת קיומו לנצח נצחים, היה מאז ומתמיד אבן מסד בהשקפת עולמי. יתרה מכך, אותם דברים מקוממים גם באשר הם חוטאים לאמור בחוות דעתי, ובסיסם בהעצמה של פחד, נחלתם של רבים, שכל עמידה על זכויות אדם של המיעוט הערבי, כרוכה מיניה וביה בסכנה קיומית לישראל. לו היה עולה בלבי הרהור שהתוצאה אותה הצעתי בחוות דעתי עלולה להעמיד בסכנה את מדינת ישראל ותושביה, הייתי מצטרף ללא היסוס להצעה לדחות את העתירות. ברם, המצב שונה בתכלית, בראש ובראשונה מאחר והקפדה על זכויות אדם בנסיבות הנוכחיות, יכולה גם יכולה לדור עם שמירה על ביטחון ישראל.

זו אמירה מרתקת ויפה, הפסקה האחרונה שכתב לוי בכהונתו בעליון. יש לה צד נוסף שלוי אינו מתייחס אליו, ושנשכח משופטי הרוב: רעיון הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל היה תמיד כרוך ביכולתם של הערבים לממש את זכויותיהם הלגיטימיות. בהצהרת בלפור, שני רעיונות אלה ירדו מהשמיים כרוכים זה בזה, כשני סעיפים צמודים שהציונות של דורנו מעדיפה להעלים עין מאחד מהם.

מי שלא נותן מקום מתאים לזכויות הפלסטינים אזרחי ישראל מחליש את עצם רעיון הבית הלאומי היהודי כפי שהובן לאורך קרוב למאה שנים. אני מעדיף את הציונות של לוי על פני זו של גרוניס.

הצהרת בלפור (מקור: הספריה הבריטית)

Fire and Government

(from an e-mail I sent to a friend in the States)

Thanks for your kind words. Close friends of mine live in Haifa and this is a heartbreaking weekend. They are one neighborhood removed from the front line, and the feeling is that of insecurity and lack of shelter, in addtion to the country-wide grief for loss of life and nature. Many Israelis are also concerned as they come to terms with the broader causes of this crisis -- they now feel the effect of the blatant misconduct of the civil service, and of the age long disregard for the basic infrastructure of this country; these not just bear on our quality of life here, but literally condemn people to death.

מתכון: מג'דרה

זה לסיר לחץ: דוחפים לסיר אורז עם מעט שמן, מטגנים קלות עד שהוא לבן יותר ממה שהוא היה (זה חוסך את שטיפתו היסודית של האורז). בזמן שאת חושבת אם לא היה עדיף לשטוף במקום לשים כף שמן, מוסיפים עדשים בכמות שווה לאורז. עכשיו שוקעים בחרדה לגבי כמות המים הנכונה: לכאורה שתי כוסות על כל כוס אורז אבל כמה על העדשים? מעריכים שמדובר בכוס-וקצת מים על כוס עדשים. בסך הכל שלוש כוסות מים וקצת, על כוס עדשים וכוס אורז.

מתבלים בכמון בלבד. לא מתבלים במלח כי כי העדשים לא יתרככו. לחרדה של "כמה מים" שמבעבעת בצד מוסיפים דאגה מה יהיה הטעם של האורז אם תוסיפי את המלח בסוף ולא בהתחלה, ולמה בכלל את מבשלת אותם יחד אם המתכון המקורי במפורש אומר לבשל בנפרד. סוגרים את סיר הלחץ על העדשים, האורז, המים, הכמון, החרדה והדאגה. מבשלים 15 דקות (אני חושב) מרגע שיש לחץ. משחררים את הלחץ על ידי קירור הסיר במים זורמים, כי רוצים לפתוח כבר את המכסה ולשחרר את הדאגה והחרדה. טועמים - האם רך? אם כן, השתחררה החרדה; כמות המים היתה נכונה. אם לא מושיבים אותו אחר כבוד על אש קטנה ומוסיפים מים רותחים כדי-אי-ייבוש.

כשזה רך, בכל מקרה זה עדיין לא טעים כי אין מלח. מוסיפים מלח ומשחררים גם את הדאגה, כי המליחות מסתדרת. אבל זה עדיין לא מג'דרה, זה וואנאבי.

כדי שזה יהיה מג'דרה הרי במקביל יש לקצוץ -- לא קטן מדי ולא גדול מדי, ובתנאי שכל הזמן שומרים על אובססיה אם הגודל נראה מתאים -- ארבעה בצלים בינוניים-גדולים על כל כוס אורז. שמים במחבת עם מעט שמן, ממליחים לזירוז, ומבעירים אש בינונית. סודה של האש הבינונית היא שלדקות ארוכות מאוד נראה שהיא קטנה מדי, שכן הבצל רק מתאדה ולא משחים. מה שבאמת קורה שעה שספקות גודל-האש מחלחלים אלינו, הוא שהבצל נוטש כל נימה בגופו שאינה מג'דרה, ומתחבר לאיטו אל האמא-אדמה המרוקאית הגדולה שלו. בסוף הוא יכיר בכך שהוא אינו בצל כי אם מג'דרה-מייקר אסלי, וישחים. (מה שקרה למייקל ג'קסון רק בהפוך, מסכן) את ההשחמה הזו אין טעם לעצור אלא בנקודה שבה מתאזנת המחשבה הטורדנית של "לא שחום מספיק" עם זו של "אולי שחום מדי".

את המג'דרה-מייקר יש לערבב אל תוך המג'דרה-וואנאבי. להרגיע את הנפש באמצעות אכילת מג'דרה.

פינת הגאון הנוטל קסנקס:
סיר לחץ - כוס אורז מטוגן קלות; כוס עדשים; שלוש וקצת כוסות מים; כמון - לבשל עד תום 15 דקות מהופעת הלחץ.
מחבת - 4 בצלים גדולים קצוצים, מעט שמן; מלח - על אש בינונית עד ששחום.
לערבב ולהמליח.

רם כספי נ' חיים הרצוג

רם כספי, הנושא בגאווה את דגל קשרי ההון, השלטון והבטחון, מסר בסוף השבוע לגידי וייץ (הארץ) את גרסתו למעורבותו בפרשת חנינות קו 300. לפי עדותו של כספי, "פרס ושמיר טענו שאם תיפתח חקירה, תיפתח תיבת פנדורה מימי בן גוריון ועד היום. והם אמרו בנחרצות: לא תהיה חקירה. אך זמיר עמד על כך שתתנהל חקירה, ועוד באשמה של רצח".

כספי מסביר שפרס ושמיר היו עסוקים למעשה בטיוח מעשה רצח-שבויים אחד (שנחשף) כדי להגן על כל מעשי רצח-השבויים שנעשו, ברשות ובסמכות, "מימי בן-גוריון ועד היום", ולא נחשפו. זו, אם כן, תיבת הפנדורה של פרשת קו 300 - כפי שנמסרה היישר מן הדיון הרשמי. פרס לא מצא בינתיים לנכון להכחיש את הדברים.

לא זו הגרסה הרשמית שפרסם נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, שהעניק את החנינה. הרצוג דיבר על חשיפת סודות בטחוניים ועל המוראל של שירות הבטחון הכללי:

"קבלתי את המלצת שר המשפטים בעקבות ישיבת הקבינט. ... כנשיא המדינה, אני חש חובה להתייצב לצידם של אנשי השב"כ... אין אנו רשאים ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו שום רפיון ושום פגיעה במערכת הבטחון ובאנשים הטובים העומדים על משמר העם. נוצר מצב שאנשי השב"כ צריכים היו לעמוד בחקירה בלי יכולת להגן על עצמם, אלא אם יחשפו סודות בטחוניים כמוסים ביותר. במצב זה ראיתי לפני בראש וראשונה את הכורח להגן על טובת הציבור ובטחון המדינה."

האם ידע הרצוג על המניעים האמיתיים של החלטת הקבינט? האם שמיר ופרס סיבנו את אוזנו או, אולי, היה הנשיא בסוד החשש מחשיפת "תיבת הפנדורה" ובחר יחד עם שמיר ופרס להסתיר את הדברים מעיני הציבור ומעיני בג"ץ?

וכמה גדול הדימיון לפרשת ענת קם, שחשפה פשע (מלחמה) שאיים לפתוח את אותה תיבת פנדורה. גם בפרשת קו 300 היה מסמך מרשיע, תצלום המחבלים העצורים לפני שהוצאו להורג, שפורסם על ידי עיתונאים ועיתון אמיצים מבית שוקן ("חדשות"), ושימוש בכלים משפטיים דרקוניים כדי לסגור את "חדשות" וללמד אותו לקח.

חבורת איסור פרסום מוחלט בהחלט

זכור לי היטב אותו קצין חצי-זוטר שהתבקש בהתראה קצרה להמציא יעד למתקפת-נגד ישראלית בתרחיש היפותטי של מתקפה מצרית. הוא חיפש בראשו את הדבר הראשון שיש במצרים שראוי להפצצה, והכריז "סכר אסואן!". אמרתי שהנחשול שיציף את קהיר יהיה בגובה עשרה מטרים. הוא שאל "אז מה?", ואמרתי משהו על החוק הבינלאומי והוא מלמל משהו. הוא לא היה מתקדם עם הרעיון הזה אפילו עוד דקה. אבל נדמה לי שבזמן ששוחחנו, ההפצצה המדומיינת היתה בראש שלו חלק ממשחק מחשב, אולי סימולטור טיסה, שבו אין גבול ליכולת לנסות, להעז ואף להיכשל, בעולם סטרילי שאין בו משמעות אלא בגבולות צרים ומוחלטים מראש.

חבורת-איסור-פרסום-מוחלט-בהחלט משחקת עם עצמה בעולם דמיוני עם עקרונות משלו. העקרון הראשון הוא פנטזיית הבטחון-המוחלט-בהחלט. "איום" הוא כל דבר שפוגע בבטחון-המוחלט-בהחלט, כך שבהחלט ברור איך בכיר (לשעבר) בקהילית הבטחון יכול לדמיין איום ממשי כזה:

"עצם העובדה שבידו [בידי אורי בלאו] מאגר מסמכים מסווגים, והבקיאות שלו בפרטיהם הופכות אותו עם פרסום הפרשה ליעד בעדיפות עליונה לשירותי המודיעין של איראן וחיזבאללה, סוריה וסביר גם של מדינות נוספות. מבחינתן, הוא טרף קל הנושא שלל מודיעיני רב ערך שכדאי להשקיע במבצע סטייל מבחוח כדי להוציא מידיו את הדיסק היקר מפז ו/או לחוטפו (בדרך אלימה או בפיתוי במבצע טננבוים 2) לשם דליית הפרטים בחקירה. בעצם שהותו מחוץ לגבולות ישראל, הוא מסכן את עצמו ואת אלה הנותנים לו חסות." (via החברים של ג'ורג')

הוגדר האיום, אם כן, ונקל לראות שהוא רב-רובדי וחובק כל. אתגר אמיתי של סימולטור הטיסה של החבורה. איום כזה נובע רק מה"רעים". הרי אם יש כתב צבאי אחד שאינו מחזיק במסמכים מסווגים - אני מוכן לאכול את כל העיטורים של אהוד ברק. ויש עשרות אלפי חיילים שבמוחם מידע מסווג פי כמה; אבל כל חייל וקצין, בכיר ומפורסם ככל שיהיה, יכול לנסוע לטייל חופשי בלונדון. רק אורי בלאו מסוכן.

העקרון השני של החבורה - בבטחון לא חוסכים. משעה שהוגדר האיום, יש לנקוט בדקדקנות את כל האמצעים, אבל כל האמצעים, למנוע אותו. כותב חנוך מרמרי:

"היה מימד סמלי בכך שהשב"כ דרש לנתץ את מחשבו של אורי בלאו. גם מפגן אלימות; ניתוץ מחשב הוא דימוי נורא לא פחות משריפת ספר. וגם מפגן טיפשות; כדי לאטום כראוי צריך גם לרמוס את הסמארט-פון, למעוך את הדיסק-און-קי, למחוק את הזיכרון ולהשכיח את השפה. אפילו המשטר האיראני לא הצליח בכך."

זה היה העקרון המנחה בקביעת אמצעי ההגנה מפני וענונו. שלא יתקרב לאזרחים זרים, ואם אני זוכר נכון הנימוק לגביו (או שמא היה זה קלינברג) היה שיש עוד כמה דברים שהוא אפילו לא יודע שהוא יודע אותם. אם היה וענונו מדבר בשנתו, היו דורשים שהוא יממן מאבטח צמוד שיישן איתו (כמו שדרשו מ"יצה"). בבטחון לא חוסכים.

העקרון השלישי - בדמוקרטיה כן חוסכים. זוהי דמוקרטיה מתגוננת ולפעמים הבטחון צריך לקשור את שתי ידיה כדי להגן עליה מעצמה. המסמכים שענת קם חשודה בהדלפתם, והתחקיר של בלאו, מראים כיצד הפעילו את צה"ל בניגוד לפסיקת בג"ץ. אבל את הדמוקרטיה כובלים לא רק בשביל הישג מבצעי. לדעת השב"כ יש לדאוג לשלומם של אנשי הבטחון לא רק בשדה הקרב אלא גם מול הדין הישראלי. לאחר שבלאו חשף את הפרת הוראת בג"ץ, הוחלט לפעול במסע צלב נגדו. עקרון ההגנה על שלומם של אנשי הביטחון הוא זה שבשמו פרצו לביתו של בלאו ללא צו (כמו שפורצים גם לשמאלנים אחרים). לקבל צו לא עושה מספיק רושם, אז אפשר להסתדר בלי.

עקרון זה הוא גם שקבע מתי ניתן להסיר את צו איסור הפרסום. דיכטר הודה, כי הסכים להסיר את הצו רק לאחר שהשב"כ השתכנע שאין יותר אפשרות לסגור הסכם עם "הארץ". מה הקשר בין ההגנה על סודותיה של המדינה לבין התקדמות המשא ומתן עם "הארץ"? ובכן, השב"כ היה מוכן עם קמפיין משומן להשחרת פניהם של בלאו וקם ("מסמכים שהאויב היה מת לשים עליהם את ידו"). לא היה ניתן לצאת בקמפיין הזה כל עוד התנהל המשא ומתן עם הארץ. חשיפה באמצע משא ומתן היתה מקשה לייצר דימוי ציבורי של טובים מול רעים, שב"כ מול בוגדים. בדרך הזאת, אפשר לגרום לכל העיתונאים הבוגדים האחרים לפחד קצת יותר, כי שמיכת הבטחון קצרה ואין מקום לכל הדמוקרטיה הזו.