23 ביוני 2009

איך אריסון עוברת את מבחן הביקורת

כמה כבר כתבו על שגיונותיה של שרי אריסון. בניגוד לדעה הרווחת, היא אינה מנהלת את בנק הפועלים, והתקשור שלה לגבי שוק המניות לא יכול היה להציל את הבנק (היא אינה יכולה לקבל החלטות בניהול תיק ההשקעות שלו). אבל לכל אזרח בישראל יש סיבה לדאגה כאשר מה שמצויר כמחול של קוקואיזם משתלט על אחד הצמתים הרגישים במדינה. אריסון מנהלת את המנהלים של הבנק, קובעת את שכרם, וממנה ומפטרת אותם לפי הציפיות, המבחנים והביצועים שנראים לה נכונים. היא בהחלט בין אנשי העסקים החשובים במדינה.

יוסי גורביץ ומירב ארלוזורוב מזכירים שאריסון ירשה את האימפריה בלי שהוכיחה כל כשרון עסקי משמעותי לפני שאביה הלך לעולמו. חרף זאת, מנהיגותה קיבלה ציון עובר משלוש קהילות מבקרים שבלעדיהן עסקי הבנק לא יצלחו: החזקתה בבנק אושרה על ידי בנק ישראל; מנהיגותה נתמכה על ידי המשקיעים המוסדיים; והציבור לא הצניח את מחיר המניה. די לראות את חומרת מצבו של גאידמק, שכל עסק שרכש ננגע בשמו הרע, כדי להבין שאריסון נתפסה כבעלת שליטה טובה, קברניטה שטוב שתישן בסיפון התחתון למקרה צרה.

הגילויים האחרונים חמורים בתעוזתם, כי לראשונה הם מצליבים בין הפעילות העסקית לבין הפעילות הרוחנית. [גם אין כסות סבירה שתסביר אותם: הרי את ההתייעצויות את נוחי דנקנר עם הרנטגן אפשר לפטור בכך שהרנטגן הוא אדם חכם ונוחי שואב ממנו עצה.] כל כך הרבה זמן קצרה ידן של קהילות הביקורת מלחשוף שעל ההגה יושב קברניט שיכור. הציבור שיתף את כספו עם חבורת הישויות היועצות, ולא שם לב לכך.

כמה עוד בעלי שליטה יש, שחטאיהם קטנים בהרבה? שמשחקים בכספי המשקיעים לא בגלל עצות הישויות, אלא בגלל חוסר איי.קיו או נטיה מופרזת לסיכון, או סתם? שבנק ישראל לא אחראי לחצוץ ביניהם לבין הדירקטוריון, והם יושבים בעצמם על ההגאים, מוכשרים לכך או לא? השלהבת בבנק הפועלים מאירה היטב את ההזנחה של כל המקומות שבהם מתנהלים, כל הזמן, כספי הפנסיה שלך.

Out of Time

ראשית המכונה קבעה שהכרטיס שלי לא תקף. זינקתי מעל השער וטסתי לרציף. אבל פקח הבטיחות, שאמור לוודא שכל הנוסעים סיימו לעלות, לא ראה אותי ושלח את הרכבת לדרכה - ואותי לאזור זמן אחר.

בדיקה מהירה - עשרים-וחמש דקות עד הרכבת הבאה. חושך ושקט מסביב, ואין אדם. אלה לא 25 דקות בתחנה הומה, אלא בתחנת "בת גלים", תחנה שהעיר זזה מעל פניה והותירה אותה בשממונה. שלווה ימתיכונית לחה, ליד שטח מת גדול ואפל שפעם היה התחנה המרכזית. אני מרוכז בשעון מחוגים גדול שמעל הרציף. מחוג שניות, בתנועה רציפה ובטוחה, מגיע אל סוף הדקה. ונעצר. כלומר לתדהמתי, השעון עוצר; עומד ועומד; ואז המחוג הגדול נע דקה קדימה, ומחוג השניות ממשיך.

חשבתי שזה החום, עומס החום. עקבתי: בסוף הדקה - עמד שוב, ספרתי שלוש שניות. כאילו השעון אוזר כוחות להניע את מחוג הדקות אחת קדימה. כל נים בגופי התקומם נגד השעון, שסדרי העולם לא חלים עליו. כל החינוך הייקי שסבתא סיפרה לי עליו, על בני הדודים שאם היו מאחרים לארוחה לא היו מקבלים אוכל. שוב ושוב מדדתי: הדקה נמשכת שישים שניות בדיוק, שלוש מתוכן בעמידה. הוא זז מהר יותר על פני הדקה כדי שיוכל לנוח בסוף.

למה הוא נח? או יותר נכון - מי תכנן אותו ככה? כל השעונים ברציף פועלים באותו אופן, בתואַם קפדני. ובגלל שכך בנו אותם, אין כנראה אפילו רגע אחד שבו הם מדייקים. על השעון לוגו "רק רכבת". לכאורה, מוסיפים מחוג שניות כדי להגדיל את הדיוק; אומרים לנוסע, כן, אנחנו יודעים, השניות חשובות לך. אבל המחוג הזה, מעשה אומן, מתעקש לומר אמת, כן, אתה על הרציף, והזמן יעמוד ויילך בקצב שלו, ומתישהו תיכנס הרכבת. השעון גדול וחדיש, כאילו אירופאי, אבל גם הוא יודע: לזמן ישראל חוקים משלו.