12 באפר׳ 2010

חבורת איסור פרסום מוחלט בהחלט

זכור לי היטב אותו קצין חצי-זוטר שהתבקש בהתראה קצרה להמציא יעד למתקפת-נגד ישראלית בתרחיש היפותטי של מתקפה מצרית. הוא חיפש בראשו את הדבר הראשון שיש במצרים שראוי להפצצה, והכריז "סכר אסואן!". אמרתי שהנחשול שיציף את קהיר יהיה בגובה עשרה מטרים. הוא שאל "אז מה?", ואמרתי משהו על החוק הבינלאומי והוא מלמל משהו. הוא לא היה מתקדם עם הרעיון הזה אפילו עוד דקה. אבל נדמה לי שבזמן ששוחחנו, ההפצצה המדומיינת היתה בראש שלו חלק ממשחק מחשב, אולי סימולטור טיסה, שבו אין גבול ליכולת לנסות, להעז ואף להיכשל, בעולם סטרילי שאין בו משמעות אלא בגבולות צרים ומוחלטים מראש.

חבורת-איסור-פרסום-מוחלט-בהחלט משחקת עם עצמה בעולם דמיוני עם עקרונות משלו. העקרון הראשון הוא פנטזיית הבטחון-המוחלט-בהחלט. "איום" הוא כל דבר שפוגע בבטחון-המוחלט-בהחלט, כך שבהחלט ברור איך בכיר (לשעבר) בקהילית הבטחון יכול לדמיין איום ממשי כזה:
"עצם העובדה שבידו [בידי אורי בלאו] מאגר מסמכים מסווגים, והבקיאות שלו בפרטיהם הופכות אותו עם פרסום הפרשה ליעד בעדיפות עליונה לשירותי המודיעין של איראן וחיזבאללה, סוריה וסביר גם של מדינות נוספות. מבחינתן, הוא טרף קל הנושא שלל מודיעיני רב ערך שכדאי להשקיע במבצע סטייל מבחוח כדי להוציא מידיו את הדיסק היקר מפז ו/או לחוטפו (בדרך אלימה או בפיתוי במבצע טננבוים 2) לשם דליית הפרטים בחקירה. בעצם שהותו מחוץ לגבולות ישראל, הוא מסכן את עצמו ואת אלה הנותנים לו חסות." (via החברים של ג'ורג')
הוגדר האיום, אם כן, ונקל לראות שהוא רב-רובדי וחובק כל. אתגר אמיתי של סימולטור הטיסה של החבורה. איום כזה נובע רק מה"רעים". הרי אם יש כתב צבאי אחד שאינו מחזיק במסמכים מסווגים - אני מוכן לאכול את כל העיטורים של אהוד ברק. ויש עשרות אלפי חיילים שבמוחם מידע מסווג פי כמה; אבל כל חייל וקצין, בכיר ומפורסם ככל שיהיה, יכול לנסוע לטייל חופשי בלונדון. רק אורי בלאו מסוכן.

העקרון השני של החבורה - בבטחון לא חוסכים. משעה שהוגדר האיום, יש לנקוט בדקדקנות את כל האמצעים, אבל כל האמצעים, למנוע אותו. כותב חנוך מרמרי:
"היה מימד סמלי בכך שהשב"כ דרש לנתץ את מחשבו של אורי בלאו. גם מפגן אלימות; ניתוץ מחשב הוא דימוי נורא לא פחות משריפת ספר. וגם מפגן טיפשות; כדי לאטום כראוי צריך גם לרמוס את הסמארט-פון, למעוך את הדיסק-און-קי, למחוק את הזיכרון ולהשכיח את השפה. אפילו המשטר האיראני לא הצליח בכך."

זה היה העקרון המנחה בקביעת אמצעי ההגנה מפני וענונו. שלא יתקרב לאזרחים זרים, ואם אני זוכר נכון הנימוק לגביו (או שמא היה זה קלינברג) היה שיש עוד כמה דברים שהוא אפילו לא יודע שהוא יודע אותם. אם היה וענונו מדבר בשנתו, היו דורשים שהוא יממן מאבטח צמוד שיישן איתו (כמו שדרשו מ"יצה"). בבטחון לא חוסכים.

העקרון השלישי - בדמוקרטיה כן חוסכים. זוהי דמוקרטיה מתגוננת ולפעמים הבטחון צריך לקשור את שתי ידיה כדי להגן עליה מעצמה. המסמכים שענת קם חשודה בהדלפתם, והתחקיר של בלאו, מראים כיצד הפעילו את צה"ל בניגוד לפסיקת בג"ץ. אבל את הדמוקרטיה כובלים לא רק בשביל הישג מבצעי. לדעת השב"כ יש לדאוג לשלומם של אנשי הבטחון לא רק בשדה הקרב אלא גם מול הדין הישראלי. לאחר שבלאו חשף את הפרת הוראת בג"ץ, הוחלט לפעול במסע צלב נגדו. עקרון ההגנה על שלומם של אנשי הביטחון הוא זה שבשמו פרצו לביתו של בלאו ללא צו (כמו שפורצים גם לשמאלנים אחרים). לקבל צו לא עושה מספיק רושם, אז אפשר להסתדר בלי.

עקרון זה הוא גם שקבע מתי ניתן להסיר את צו איסור הפרסום. דיכטר הודה, כי הסכים להסיר את הצו רק לאחר שהשב"כ השתכנע שאין יותר אפשרות לסגור הסכם עם "הארץ". מה הקשר בין ההגנה על סודותיה של המדינה לבין התקדמות המשא ומתן עם "הארץ"? ובכן, השב"כ היה מוכן עם קמפיין משומן להשחרת פניהם של בלאו וקם ("מסמכים שהאויב היה מת לשים עליהם את ידו"). לא היה ניתן לצאת בקמפיין הזה כל עוד התנהל המשא ומתן עם הארץ. חשיפה באמצע משא ומתן היתה מקשה לייצר דימוי ציבורי של טובים מול רעים, שב"כ מול בוגדים. בדרך הזאת, אפשר לגרום לכל העיתונאים הבוגדים האחרים לפחד קצת יותר, כי שמיכת הבטחון קצרה ואין מקום לכל הדמוקרטיה הזו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה