4 בדצמ׳ 2010

Fire and Government

(from an e-mail I sent to a friend in the States)

Thanks for your kind words. Close friends of mine live in Haifa and this is a heartbreaking weekend. They are one neighborhood removed from the front line, and the feeling is that of insecurity and lack of shelter, in addtion to the country-wide grief for loss of life and nature. Many Israelis are also concerned as they come to terms with the broader causes of this crisis -- they now feel the effect of the blatant misconduct of the civil service, and of the age long disregard for the basic infrastructure of this country; these not just bear on our quality of life here, but literally condemn people to death.

4 ביולי 2010

מתכון: מג'דרה

זה לסיר לחץ: דוחפים לסיר אורז עם מעט שמן, מטגנים קלות עד שהוא לבן יותר ממה שהוא היה (זה חוסך את שטיפתו היסודית של האורז). בזמן שאת חושבת אם לא היה עדיף לשטוף במקום לשים כף שמן, מוסיפים עדשים בכמות שווה לאורז. עכשיו שוקעים בחרדה לגבי כמות המים הנכונה: לכאורה שתי כוסות על כל כוס אורז אבל כמה על העדשים? מעריכים שמדובר בכוס-וקצת מים על כוס עדשים. בסך הכל שלוש כוסות מים וקצת, על כוס עדשים וכוס אורז.

מתבלים בכמון בלבד. לא מתבלים במלח כי כי העדשים לא יתרככו. לחרדה של "כמה מים" שמבעבעת בצד מוסיפים דאגה מה יהיה הטעם של האורז אם תוסיפי את המלח בסוף ולא בהתחלה, ולמה בכלל את מבשלת אותם יחד אם המתכון המקורי במפורש אומר לבשל בנפרד. סוגרים את סיר הלחץ על העדשים, האורז, המים, הכמון, החרדה והדאגה. מבשלים 15 דקות (אני חושב) מרגע שיש לחץ. משחררים את הלחץ על ידי קירור הסיר במים זורמים, כי רוצים לפתוח כבר את המכסה ולשחרר את הדאגה והחרדה. טועמים - האם רך? אם כן, השתחררה החרדה; כמות המים היתה נכונה. אם לא מושיבים אותו אחר כבוד על אש קטנה ומוסיפים מים רותחים כדי-אי-ייבוש.

כשזה רך, בכל מקרה זה עדיין לא טעים כי אין מלח. מוסיפים מלח ומשחררים גם את הדאגה, כי המליחות מסתדרת. אבל זה עדיין לא מג'דרה, זה וואנאבי.

כדי שזה יהיה מג'דרה הרי במקביל יש לקצוץ -- לא קטן מדי ולא גדול מדי, ובתנאי שכל הזמן שומרים על אובססיה אם הגודל נראה מתאים -- ארבעה בצלים בינוניים-גדולים על כל כוס אורז. שמים במחבת עם מעט שמן, ממליחים לזירוז, ומבעירים אש בינונית. סודה של האש הבינונית היא שלדקות ארוכות מאוד נראה שהיא קטנה מדי, שכן הבצל רק מתאדה ולא משחים. מה שבאמת קורה שעה שספקות גודל-האש מחלחלים אלינו, הוא שהבצל נוטש כל נימה בגופו שאינה מג'דרה, ומתחבר לאיטו אל האמא-אדמה המרוקאית הגדולה שלו. בסוף הוא יכיר בכך שהוא אינו בצל כי אם מג'דרה-מייקר אסלי, וישחים. (מה שקרה למייקל ג'קסון רק בהפוך, מסכן) את ההשחמה הזו אין טעם לעצור אלא בנקודה שבה מתאזנת המחשבה הטורדנית של "לא שחום מספיק" עם זו של "אולי שחום מדי".

את המג'דרה-מייקר יש לערבב אל תוך המג'דרה-וואנאבי. להרגיע את הנפש באמצעות אכילת מג'דרה.

פינת הגאון הנוטל קסנקס:
סיר לחץ - כוס אורז מטוגן קלות; כוס עדשים; שלוש וקצת כוסות מים; כמון - לבשל עד תום 15 דקות מהופעת הלחץ.
מחבת - 4 בצלים גדולים קצוצים, מעט שמן; מלח - על אש בינונית עד ששחום.
לערבב ולהמליח.

14 באפר׳ 2010

רם כספי נ' חיים הרצוג

רם כספי, הנושא בגאווה את דגל קשרי ההון, השלטון והבטחון, מסר בסוף השבוע לגידי וייץ (הארץ) את גרסתו למעורבותו בפרשת חנינות קו 300. לפי עדותו של כספי, "פרס ושמיר טענו שאם תיפתח חקירה, תיפתח תיבת פנדורה מימי בן גוריון ועד היום. והם אמרו בנחרצות: לא תהיה חקירה. אך זמיר עמד על כך שתתנהל חקירה, ועוד באשמה של רצח".

כספי מסביר שפרס ושמיר היו עסוקים למעשה בטיוח מעשה רצח-שבויים אחד (שנחשף) כדי להגן על כל מעשי רצח-השבויים שנעשו, ברשות ובסמכות, "מימי בן-גוריון ועד היום", ולא נחשפו. זו, אם כן, תיבת הפנדורה של פרשת קו 300 - כפי שנמסרה היישר מן הדיון הרשמי. פרס לא מצא בינתיים לנכון להכחיש את הדברים.

לא זו הגרסה הרשמית שפרסם נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, שהעניק את החנינה. הרצוג דיבר על חשיפת סודות בטחוניים ועל המוראל של שירות הבטחון הכללי:
"קבלתי את המלצת שר המשפטים בעקבות ישיבת הקבינט. ... כנשיא המדינה, אני חש חובה להתייצב לצידם של אנשי השב"כ... אין אנו רשאים ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו שום רפיון ושום פגיעה במערכת הבטחון ובאנשים הטובים העומדים על משמר העם. נוצר מצב שאנשי השב"כ צריכים היו לעמוד בחקירה בלי יכולת להגן על עצמם, אלא אם יחשפו סודות בטחוניים כמוסים ביותר. במצב זה ראיתי לפני בראש וראשונה את הכורח להגן על טובת הציבור ובטחון המדינה."
האם ידע הרצוג על המניעים האמיתיים של החלטת הקבינט? האם שמיר ופרס סיבנו את אוזנו או, אולי, היה הנשיא בסוד החשש מחשיפת "תיבת הפנדורה" ובחר יחד עם שמיר ופרס להסתיר את הדברים מעיני הציבור ומעיני בג"ץ?

וכמה גדול הדימיון לפרשת ענת קם, שחשפה פשע (מלחמה) שאיים לפתוח את אותה תיבת פנדורה. גם בפרשת קו 300 היה מסמך מרשיע, תצלום המחבלים העצורים לפני שהוצאו להורג, שפורסם על ידי עיתונאים ועיתון אמיצים מבית שוקן ("חדשות"), ושימוש בכלים משפטיים דרקוניים כדי לסגור את "חדשות" וללמד אותו לקח.

12 באפר׳ 2010

חבורת איסור פרסום מוחלט בהחלט

זכור לי היטב אותו קצין חצי-זוטר שהתבקש בהתראה קצרה להמציא יעד למתקפת-נגד ישראלית בתרחיש היפותטי של מתקפה מצרית. הוא חיפש בראשו את הדבר הראשון שיש במצרים שראוי להפצצה, והכריז "סכר אסואן!". אמרתי שהנחשול שיציף את קהיר יהיה בגובה עשרה מטרים. הוא שאל "אז מה?", ואמרתי משהו על החוק הבינלאומי והוא מלמל משהו. הוא לא היה מתקדם עם הרעיון הזה אפילו עוד דקה. אבל נדמה לי שבזמן ששוחחנו, ההפצצה המדומיינת היתה בראש שלו חלק ממשחק מחשב, אולי סימולטור טיסה, שבו אין גבול ליכולת לנסות, להעז ואף להיכשל, בעולם סטרילי שאין בו משמעות אלא בגבולות צרים ומוחלטים מראש.

חבורת-איסור-פרסום-מוחלט-בהחלט משחקת עם עצמה בעולם דמיוני עם עקרונות משלו. העקרון הראשון הוא פנטזיית הבטחון-המוחלט-בהחלט. "איום" הוא כל דבר שפוגע בבטחון-המוחלט-בהחלט, כך שבהחלט ברור איך בכיר (לשעבר) בקהילית הבטחון יכול לדמיין איום ממשי כזה:
"עצם העובדה שבידו [בידי אורי בלאו] מאגר מסמכים מסווגים, והבקיאות שלו בפרטיהם הופכות אותו עם פרסום הפרשה ליעד בעדיפות עליונה לשירותי המודיעין של איראן וחיזבאללה, סוריה וסביר גם של מדינות נוספות. מבחינתן, הוא טרף קל הנושא שלל מודיעיני רב ערך שכדאי להשקיע במבצע סטייל מבחוח כדי להוציא מידיו את הדיסק היקר מפז ו/או לחוטפו (בדרך אלימה או בפיתוי במבצע טננבוים 2) לשם דליית הפרטים בחקירה. בעצם שהותו מחוץ לגבולות ישראל, הוא מסכן את עצמו ואת אלה הנותנים לו חסות." (via החברים של ג'ורג')
הוגדר האיום, אם כן, ונקל לראות שהוא רב-רובדי וחובק כל. אתגר אמיתי של סימולטור הטיסה של החבורה. איום כזה נובע רק מה"רעים". הרי אם יש כתב צבאי אחד שאינו מחזיק במסמכים מסווגים - אני מוכן לאכול את כל העיטורים של אהוד ברק. ויש עשרות אלפי חיילים שבמוחם מידע מסווג פי כמה; אבל כל חייל וקצין, בכיר ומפורסם ככל שיהיה, יכול לנסוע לטייל חופשי בלונדון. רק אורי בלאו מסוכן.

העקרון השני של החבורה - בבטחון לא חוסכים. משעה שהוגדר האיום, יש לנקוט בדקדקנות את כל האמצעים, אבל כל האמצעים, למנוע אותו. כותב חנוך מרמרי:
"היה מימד סמלי בכך שהשב"כ דרש לנתץ את מחשבו של אורי בלאו. גם מפגן אלימות; ניתוץ מחשב הוא דימוי נורא לא פחות משריפת ספר. וגם מפגן טיפשות; כדי לאטום כראוי צריך גם לרמוס את הסמארט-פון, למעוך את הדיסק-און-קי, למחוק את הזיכרון ולהשכיח את השפה. אפילו המשטר האיראני לא הצליח בכך."

זה היה העקרון המנחה בקביעת אמצעי ההגנה מפני וענונו. שלא יתקרב לאזרחים זרים, ואם אני זוכר נכון הנימוק לגביו (או שמא היה זה קלינברג) היה שיש עוד כמה דברים שהוא אפילו לא יודע שהוא יודע אותם. אם היה וענונו מדבר בשנתו, היו דורשים שהוא יממן מאבטח צמוד שיישן איתו (כמו שדרשו מ"יצה"). בבטחון לא חוסכים.

העקרון השלישי - בדמוקרטיה כן חוסכים. זוהי דמוקרטיה מתגוננת ולפעמים הבטחון צריך לקשור את שתי ידיה כדי להגן עליה מעצמה. המסמכים שענת קם חשודה בהדלפתם, והתחקיר של בלאו, מראים כיצד הפעילו את צה"ל בניגוד לפסיקת בג"ץ. אבל את הדמוקרטיה כובלים לא רק בשביל הישג מבצעי. לדעת השב"כ יש לדאוג לשלומם של אנשי הבטחון לא רק בשדה הקרב אלא גם מול הדין הישראלי. לאחר שבלאו חשף את הפרת הוראת בג"ץ, הוחלט לפעול במסע צלב נגדו. עקרון ההגנה על שלומם של אנשי הביטחון הוא זה שבשמו פרצו לביתו של בלאו ללא צו (כמו שפורצים גם לשמאלנים אחרים). לקבל צו לא עושה מספיק רושם, אז אפשר להסתדר בלי.

עקרון זה הוא גם שקבע מתי ניתן להסיר את צו איסור הפרסום. דיכטר הודה, כי הסכים להסיר את הצו רק לאחר שהשב"כ השתכנע שאין יותר אפשרות לסגור הסכם עם "הארץ". מה הקשר בין ההגנה על סודותיה של המדינה לבין התקדמות המשא ומתן עם "הארץ"? ובכן, השב"כ היה מוכן עם קמפיין משומן להשחרת פניהם של בלאו וקם ("מסמכים שהאויב היה מת לשים עליהם את ידו"). לא היה ניתן לצאת בקמפיין הזה כל עוד התנהל המשא ומתן עם הארץ. חשיפה באמצע משא ומתן היתה מקשה לייצר דימוי ציבורי של טובים מול רעים, שב"כ מול בוגדים. בדרך הזאת, אפשר לגרום לכל העיתונאים הבוגדים האחרים לפחד קצת יותר, כי שמיכת הבטחון קצרה ואין מקום לכל הדמוקרטיה הזו.

22 בינו׳ 2010

השריף מכה שנית: ביטוח לאומי

כאילו כדי להוכיח שכל פקיד הוא שריף, מגיע הסיפור הזה: הביטוח הלאומי דורש מחנה מרון (כמו מכל הנכים) להוכיח כל כמה שנים שהנכות עדיין קיימת. במקרה של נכות צמיתה - כמו רגלה הקטועה של מרון, 86, כלת פרס ישראל - זה מדהים ומעליב. הרגל, שהושארה על שולחן הניתוחים לפני עשרות שנים, לא חזרה למרון. נפגעי טרור, חתני פרס ישראל ונכים בכלל - זכאים להרבה יותר.


מרון. להיות, או לא להיות, מוסקה.

סבתא שלי מבוגרת ממרון רק בשנים ספורות. היא לא יכולה לקבל כתבה בהארץ. היא גם לא אסרטיבית כמו מרון. בנסיוני עם אנשים שמתמודדים עם הביטוח הלאומי קל לראות את התיאוריות הסוציולוגיות של אנשים מושתקים. הרי אין להם בכלל "דיבור" עם הפקידה, פשוטו כמשמעו. בשיחה קצרה עם הפקידה כנציג אותם אנשים, סטודנט מתנדב מטעם התנועה למלחמה בעוני, הייתי מעלה את הקצבה החודשית שלהם במאות שקלים; הפקידה רק פעלה בתוך שיקול הדעת שלה, ואפילו לא נדרש אישור מהבוסים. בשיחה איתי היא היתה נחמדה, עניינית, יעילה והוגנת. אז למה זה לא עובד בלי לחץ חיצוני? וזה שהפקידה, והפקידות בכלל, יכולים לעשות הכל, רק מטיל עליהם את מלוא האחריות לחוסר התפקוד של המערכת. לא חוסר תקציב, לא אילוצים, לא שום דבר. סתם שיוט בחלל הביורוקרטי, שמעבר לקצה אפו אין אנשים.

19 בינו׳ 2010

השריף, האגו וסינדרום ירושלים

מעצרם של 17 פעילי שמאל בעת מחאה שקטה מעורר יאוש. היאוש הוא מהיותו של האירוע חסר-תקדים במימדים מסוימים, אבל גם אירוע שגרתי לגמרי. הוא פשע בעצמו, אבל הוא גם ובעיקר עדות על עומק הקלקול ביחסי אזרח ורשות בישראל.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת, לפי פרוטוקול בית המשפט וההחלטה, הן ש-150 פעילי שמאל קיימו עצרת מחאה בשייח ג'ראח במזרח ירושלים. הם ביקשו לקיים תהלוכה ממרכז העיר למזרחה, אבל המשטרה לא העניקה לכך רישיון. לכן הם קיימו עצרת ישירות במזרח העיר, וכך בעצם הם לא נדרשו לרישיון בכלל (החוק מבחין בין תהלוכה לעצרת). המשטרה בתגובה הכריזה על העצרת כמסכנת את שלום הציבור, וביקשה לפזר אותה. בין אם ניתנה למפגינים שהות להתפזר ובין אם לאו - הדיווחים סותרים. בסוף האירוע נעצרו 17 מפגינים. המשטרה התעקשה לעצור בין המפגינים גם את חגי אל-עד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח.

העובדות הן גם, שביום שישי סירבה המשטרה לשחרר את העצורים; אבל ביום שבת היא הסכימה לשחרר את כולם. וגם: ביום שישי סירב בית המשפט לדון בטענה שהמעצר הוא בלתי-חוקי ודחה את הדיון למוצ"ש; אבל במוצ"ש הוא קיבל את הטענה הזו ושחרר את כולם. כלומר בית המשפט אמר שהוא לא ראה כל בסיס לפיזור ההפגנה, וכל בסיס להחזקה במעצר.

המשטרה לא מבינה? ניכנס לרגע לדיון בבית המשפט, שמתקיים כאמור במוצאי שבת. נציג המשטרה בדיון לא מבין; החבר'ה ביקשו רישיון, לא נתנו להם רישיון, חובה שמבית המשפט ייצא מסר שאי אפשר לבקש רישיון ולא לקבל רישיון ובכל זאת להפגין. המשטרה מדמה לעצמה עולם שבו כל ההפגנות צריכות רישיון. אבל לא זה החוק. הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה ברורה: עצרת מחאה כזו אינה דורשת רישיון. מה שהיא כן דורשת מהמשטרה זה ניהול בשטח מתוך אכפתיות לאפשרות של פגיעה ב"סדר הציבורי" וגם אכפתיות לרצונות של המפגינים. נציג המשטרה בדיון הוא מדרג נמוך. הוא מבטא נאמנה את רוח היחידה, ואינו מסווה את העובדה שעניין העדר הרישיון (שכלל לא היה דרוש) בוער בעצמותיה של שוטרי התחנה. רגישות לזכויות המפגינים לא מתאימה להם.

המשטרה נוקמת. נחזור ליום שישי. סביב הגרעין הקלוש שנוצר כשהמשטרה התעלמה מהנחיות החוק, טוותה המשטרה רקמה של העלבויות ונקמה. הכנסנו אותך למכונית, אתה עצור. לא היתה לנו שום ברירה. אזקנו אותך, זה עניין של ביטחון, אנחנו מעט שוטרים וחייבים להשתלט פה. בתחנה גובים ממך עדות. טביעות אצבעות. זהו, נגמר. עכשיו תבלה לילה, ועוד יום, ועוד חצי לילה במעצר. כל סוף השבוע. למה? אתה, אה.. מסוכן. כלומר, אנחנו יכולים לדרוש ערבויות כספיות, לדרוש שלא תחזור לשיח ג'ראח עד שבוע הבא, שתפקיד דרכון ותתייצב למשפטך. אבל אתה מסוכן. אתה אמנם פעיל זכויות אדם מיושב בדעתו, דוקטור, עובד סוציאלי, עורך דין או מורה, שומר חוק, אבל אי אפשר לסמוך עליך שלא תחזור להתפרע הערב במזרח העיר. רק אחרי שתעשה אצלנו שבת בתחנה תהיה "מבושל" מספיק לחזור לראות אור יום. ככה תזכור מה-זה לא לקבל רישיון להפגנה-שלא-טעונה-רישיון.

מי שישן בערב שבת. אז יש לך עורך דין של ארגוני זכויות אדם, מצפוני ותמיד צודק. לדעתו המעצר באמת לא חוקי. הוא מבין שיש פה נוהג - עוצרים בשישי ומחזיקים את מלוא הזמן שהחוק מתיר - 24 שעות - בלי שצריך להצטדק בפני בית המשפט. הוא שורק את כל פסיקת בית המשפט העליון: מעצר הוא לא עונש, הוא רק מניעתי, וכאן אין מה למנוע כי האירוע הסתיים. עורך הדין מנסח בקשה לשופט/ת התורנ/ית בבית משפט השלום בירושלים ומגיש אותה ביום שישי בערב. אבל בית המשפט מחליט לא לדון בבקשה עד מוצאי שבת. מה זה 24 שעות בין שופט לעצור? מעניין אם שופט מקבל תוספת תורנות. במוצ"ש הוא יאמץ את כל הטיעונים של הסניגור שלך; השופט יפסוק שלא היתה מלכתחילה עילה למעצר ושהמשטרה פעלה באופן לא חוקי. אבל בינתיים, בשישי, הוא מחליט שלא לדון בעניין. אולי זו המנוחה בשבת שתכשיר את השופט לקבל החלטה אמיצה.

המשטרה משקרת. צריך הרבה מנוחה כדי לצלוח את הדיון בבית המשפט, שמתחיל לבסוף במוצאי שבת ונמשך עמוק לתוך הלילה. כשופט ישקרו לך, כולם, כל הזמן, לפחות קצת, אבל לרוב הרבה. העובדה שבאולמך הקטן מתייצבים הקליברים לאה צמל, מיכאל ספרד, דן יקיר, תמר פלג-שריק לא תמנע מנציג המשטרה הזוטר לנסות לבלף כרגיל: העצורים יואשמו בתקיפת שוטר. כולם. בלי הבחנה. צריך להבין שתקיפת שוטר זה קלף משפטי חזק ביותר, כי התוקף שוטר הוא אדם מסוכן וחסר מעצורים, שהחוק מחייב לכלוא אותו. הבלוף הזה מיועד לעזור לבית המשפט למצות את הדין עם החשוד, ובדרך כלל זה יעבוד. מרוב הרוטינה, השוטרים רושמים תקיפה בקלות. גם כשמדובר באנשים שאינם מסוגלים, מצפונית, לתקוף שוטר (או כל אדם אחר). חומרת ההאשמה דווקא מחייבת את העצורים להיערך עם הגנה משפטית מיטבית, ועקב כך שההאשמה כל כך מגוחכת, היא דווקא מתפוצצת בפני המשטרה כשהשופטת דוקרת את הבלוף בסיכה. השופט הממוצע הולך אחרי זה הביתה ולא יחשוב על זה שנית, אבל הקורא חד העין דווקא כן חושב, שהרבה פעמים הבלוף הזה כן עובד, למשל כשאין לחשוּד עורך דין.

האיזון הופר. המשחק בין שוטרים למפגינים הוא חתול ועכבר קלאסי. כן רישיון, לא רישיון, תעמדו פה, תזוזו לפה, שטיקים מכאן אבל גם מכאן. בסופו של דבר המפגין הוא חור בראש של המשטרה, ואולי אפילו מכעיס אישית חלק מאנשיה. במשחק הזה יש גם אנשים שמשתתפים בכל מיני תפקידי עזר, כמו מארגן ההפגנה, הוא המבוגר האחראי מהצד הצועק, ועורכי הדין שלו, ומולם עורכי הדין של המשטרה. לפי הכללים, לא תוקפים שוטרים, למשל, וגם השוטרים מתקשרים באופן רציף עם מארגן ההפגנה. הקצין הבכיר של המפגינים בשטח היה ללא ספק חגי אל-עד. הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל, שהיא התנועה המרכזית והוותיקה לקידום זכויות אדם. ארגון מאוד סולידי, אולי אפילו יורמי, בטח לדעת הארגונים היותר-צעירים, יותר-רדיקלים ויותר-בועטים. בתור ראש המפגינים, ובתור מנהיג הפלג היורמי של תומכי זכויות האדם, המחשבה שהוא ייעצר בגלל "התפרעות" היא לחלוטין בלתי נתפשת. משתי סיבות - ראשית, ברור שהוא לא התפרע. האיש (שאני מכיר רק דרך העיתונים) והארגון אינם רלוונטיים לסוג פעילות כזה. שנית, כי אם עוצרים את מארגן ההפגנה, אם עוצרים את מנכ"ל האגודה, אם עוצרים את מנהיג הפלג היורמי בקהילת זכויות האדם, סימן שדעתה של המשטרה נטרפה. ואם זה עוד בנימוק של מסוכנות, אז מישהו שם לקה בסינדרום בית"ר ירושלים. לא רק בגלל שזה בלוף, ולא רק בגלל שזו חציה נונשלנטית של קו אדום. בעיקר בגלל שזו טיפשות כואבת. האגודה לזכויות האזרח האמריקאית, האמא של כל תנועות הזכויות, מיהרה לגנות. הפוקוס שהמשטרה שמה על עצמה - אדיר. התקשורת מכסה את זה מאז, ובעתיד יהיה יותר קשה להתנכל להפגנות בשיח ג'ראח (כמו שאולי עשו כאן וכאן); אבל לא יותר קשה להתנכל לכל ההפגנות האחרות.

שריף מקומי ללא גבולות. הרי מה בעצם אומרת המשטרה (שלא הייתם יודעים לעולם לולא התעקשה לעצור את אל-עד)? אנחנו נהיה מאוד קפדנים, וכל מפקד תחנה ידאג שיהיה סדר באזור של התחנה שלו. אם יפריעו לו, אז הוא יעשה מה שבא לו - עד מפתנו של בית המשפט. כלומר כל שבוע יבלו את סופהשבוע אנשים במעצר עד שבמוצ"ש נשחרר אותם. מותר לנו. גם השופט התורן ישן בערב שבת (ע"ע). וממילא אין לך עורך דין ותקפת שוטר (שם, שם). במוצ"ש תוכל לחזור לחיים האזרחיים, וגם נתייחס אליך יפה במהלך הדרך אבל תלמד מה זה להיכנס לתחום ששייך לשריף.

למה זה חסר תקדים? כי הגזימו, והסתבכו עם הרטוריקה והבלוף, וטיפסו על עץ של אגו ובדרך עשו מעשים שרק המשטרים הגרועים ביותר מעזים לעשות.

וזה קורה כל הזמן? זה מה שקורה תמיד כשאתם לא מסתכלים. כשיש להם שכל, הם עוצרים את כולם ונותנים לחגי אל-עד לחזור הביתה.

למה זה קלקול עמוק ולא סתם אירוע? כי זה יקרה שוב, ובעצם קורה מדי יום בבתי המשפט בישראל, במגעים עם שוטרים, וכן הלאה. כל פקיד ממשל הוא שריף מקומי חסר מעצורים וחופשי מבקרה אמיתית.

למה לא להתייאש? בגלל שבשישי הבא העצרת תתחדש בשיח ג'ראח בכוחות מוגברים.

נ.ב. דמי-החבר באגודה לזכויות האזרח זעומים. תמורה מלאה לכספכם.