בית לאומי אינו מרשם להתאבדות לאומית

אכן, השופט אשר גרוניס, "זכויות האדם אינן מרשם להתאבדות לאומית". איך הצלחת, אם כן, לקחת תיק של זכויות אדם ולכתוב על פיו מרשם להתאבדות לאומית?

המילה "לאומית" מעניינת במיוחד כאן. בסוף פסק דינו, השופט לוי מדגיש שלנגד עיניו תמיד היו בניינו, תקומתו ושרידתו לדור דור של הבית היהודי בארץ ישראל:

דברים אלה מקוממים הם, הואיל וביסוסו של הבית היהודי בארץ ישראל והבטחת קיומו לנצח נצחים, היה מאז ומתמיד אבן מסד בהשקפת עולמי. יתרה מכך, אותם דברים מקוממים גם באשר הם חוטאים לאמור בחוות דעתי, ובסיסם בהעצמה של פחד, נחלתם של רבים, שכל עמידה על זכויות אדם של המיעוט הערבי, כרוכה מיניה וביה בסכנה קיומית לישראל. לו היה עולה בלבי הרהור שהתוצאה אותה הצעתי בחוות דעתי עלולה להעמיד בסכנה את מדינת ישראל ותושביה, הייתי מצטרף ללא היסוס להצעה לדחות את העתירות. ברם, המצב שונה בתכלית, בראש ובראשונה מאחר והקפדה על זכויות אדם בנסיבות הנוכחיות, יכולה גם יכולה לדור עם שמירה על ביטחון ישראל.

זו אמירה מרתקת ויפה, הפסקה האחרונה שכתב לוי בכהונתו בעליון. יש לה צד נוסף שלוי אינו מתייחס אליו, ושנשכח משופטי הרוב: רעיון הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל היה תמיד כרוך ביכולתם של הערבים לממש את זכויותיהם הלגיטימיות. בהצהרת בלפור, שני רעיונות אלה ירדו מהשמיים כרוכים זה בזה, כשני סעיפים צמודים שהציונות של דורנו מעדיפה להעלים עין מאחד מהם.

מי שלא נותן מקום מתאים לזכויות הפלסטינים אזרחי ישראל מחליש את עצם רעיון הבית הלאומי היהודי כפי שהובן לאורך קרוב למאה שנים. אני מעדיף את הציונות של לוי על פני זו של גרוניס.

הצהרת בלפור (מקור: הספריה הבריטית)