22 בינו׳ 2010

השריף מכה שנית: ביטוח לאומי

כאילו כדי להוכיח שכל פקיד הוא שריף, מגיע הסיפור הזה: הביטוח הלאומי דורש מחנה מרון (כמו מכל הנכים) להוכיח כל כמה שנים שהנכות עדיין קיימת. במקרה של נכות צמיתה - כמו רגלה הקטועה של מרון, 86, כלת פרס ישראל - זה מדהים ומעליב. הרגל, שהושארה על שולחן הניתוחים לפני עשרות שנים, לא חזרה למרון. נפגעי טרור, חתני פרס ישראל ונכים בכלל - זכאים להרבה יותר.


מרון. להיות, או לא להיות, מוסקה.

סבתא שלי מבוגרת ממרון רק בשנים ספורות. היא לא יכולה לקבל כתבה בהארץ. היא גם לא אסרטיבית כמו מרון. בנסיוני עם אנשים שמתמודדים עם הביטוח הלאומי קל לראות את התיאוריות הסוציולוגיות של אנשים מושתקים. הרי אין להם בכלל "דיבור" עם הפקידה, פשוטו כמשמעו. בשיחה קצרה עם הפקידה כנציג אותם אנשים, סטודנט מתנדב מטעם התנועה למלחמה בעוני, הייתי מעלה את הקצבה החודשית שלהם במאות שקלים; הפקידה רק פעלה בתוך שיקול הדעת שלה, ואפילו לא נדרש אישור מהבוסים. בשיחה איתי היא היתה נחמדה, עניינית, יעילה והוגנת. אז למה זה לא עובד בלי לחץ חיצוני? וזה שהפקידה, והפקידות בכלל, יכולים לעשות הכל, רק מטיל עליהם את מלוא האחריות לחוסר התפקוד של המערכת. לא חוסר תקציב, לא אילוצים, לא שום דבר. סתם שיוט בחלל הביורוקרטי, שמעבר לקצה אפו אין אנשים.

19 בינו׳ 2010

השריף, האגו וסינדרום ירושלים

מעצרם של 17 פעילי שמאל בעת מחאה שקטה מעורר יאוש. היאוש הוא מהיותו של האירוע חסר-תקדים במימדים מסוימים, אבל גם אירוע שגרתי לגמרי. הוא פשע בעצמו, אבל הוא גם ובעיקר עדות על עומק הקלקול ביחסי אזרח ורשות בישראל.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת, לפי פרוטוקול בית המשפט וההחלטה, הן ש-150 פעילי שמאל קיימו עצרת מחאה בשייח ג'ראח במזרח ירושלים. הם ביקשו לקיים תהלוכה ממרכז העיר למזרחה, אבל המשטרה לא העניקה לכך רישיון. לכן הם קיימו עצרת ישירות במזרח העיר, וכך בעצם הם לא נדרשו לרישיון בכלל (החוק מבחין בין תהלוכה לעצרת). המשטרה בתגובה הכריזה על העצרת כמסכנת את שלום הציבור, וביקשה לפזר אותה. בין אם ניתנה למפגינים שהות להתפזר ובין אם לאו - הדיווחים סותרים. בסוף האירוע נעצרו 17 מפגינים. המשטרה התעקשה לעצור בין המפגינים גם את חגי אל-עד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח.

העובדות הן גם, שביום שישי סירבה המשטרה לשחרר את העצורים; אבל ביום שבת היא הסכימה לשחרר את כולם. וגם: ביום שישי סירב בית המשפט לדון בטענה שהמעצר הוא בלתי-חוקי ודחה את הדיון למוצ"ש; אבל במוצ"ש הוא קיבל את הטענה הזו ושחרר את כולם. כלומר בית המשפט אמר שהוא לא ראה כל בסיס לפיזור ההפגנה, וכל בסיס להחזקה במעצר.

המשטרה לא מבינה? ניכנס לרגע לדיון בבית המשפט, שמתקיים כאמור במוצאי שבת. נציג המשטרה בדיון לא מבין; החבר'ה ביקשו רישיון, לא נתנו להם רישיון, חובה שמבית המשפט ייצא מסר שאי אפשר לבקש רישיון ולא לקבל רישיון ובכל זאת להפגין. המשטרה מדמה לעצמה עולם שבו כל ההפגנות צריכות רישיון. אבל לא זה החוק. הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה ברורה: עצרת מחאה כזו אינה דורשת רישיון. מה שהיא כן דורשת מהמשטרה זה ניהול בשטח מתוך אכפתיות לאפשרות של פגיעה ב"סדר הציבורי" וגם אכפתיות לרצונות של המפגינים. נציג המשטרה בדיון הוא מדרג נמוך. הוא מבטא נאמנה את רוח היחידה, ואינו מסווה את העובדה שעניין העדר הרישיון (שכלל לא היה דרוש) בוער בעצמותיה של שוטרי התחנה. רגישות לזכויות המפגינים לא מתאימה להם.

המשטרה נוקמת. נחזור ליום שישי. סביב הגרעין הקלוש שנוצר כשהמשטרה התעלמה מהנחיות החוק, טוותה המשטרה רקמה של העלבויות ונקמה. הכנסנו אותך למכונית, אתה עצור. לא היתה לנו שום ברירה. אזקנו אותך, זה עניין של ביטחון, אנחנו מעט שוטרים וחייבים להשתלט פה. בתחנה גובים ממך עדות. טביעות אצבעות. זהו, נגמר. עכשיו תבלה לילה, ועוד יום, ועוד חצי לילה במעצר. כל סוף השבוע. למה? אתה, אה.. מסוכן. כלומר, אנחנו יכולים לדרוש ערבויות כספיות, לדרוש שלא תחזור לשיח ג'ראח עד שבוע הבא, שתפקיד דרכון ותתייצב למשפטך. אבל אתה מסוכן. אתה אמנם פעיל זכויות אדם מיושב בדעתו, דוקטור, עובד סוציאלי, עורך דין או מורה, שומר חוק, אבל אי אפשר לסמוך עליך שלא תחזור להתפרע הערב במזרח העיר. רק אחרי שתעשה אצלנו שבת בתחנה תהיה "מבושל" מספיק לחזור לראות אור יום. ככה תזכור מה-זה לא לקבל רישיון להפגנה-שלא-טעונה-רישיון.

מי שישן בערב שבת. אז יש לך עורך דין של ארגוני זכויות אדם, מצפוני ותמיד צודק. לדעתו המעצר באמת לא חוקי. הוא מבין שיש פה נוהג - עוצרים בשישי ומחזיקים את מלוא הזמן שהחוק מתיר - 24 שעות - בלי שצריך להצטדק בפני בית המשפט. הוא שורק את כל פסיקת בית המשפט העליון: מעצר הוא לא עונש, הוא רק מניעתי, וכאן אין מה למנוע כי האירוע הסתיים. עורך הדין מנסח בקשה לשופט/ת התורנ/ית בבית משפט השלום בירושלים ומגיש אותה ביום שישי בערב. אבל בית המשפט מחליט לא לדון בבקשה עד מוצאי שבת. מה זה 24 שעות בין שופט לעצור? מעניין אם שופט מקבל תוספת תורנות. במוצ"ש הוא יאמץ את כל הטיעונים של הסניגור שלך; השופט יפסוק שלא היתה מלכתחילה עילה למעצר ושהמשטרה פעלה באופן לא חוקי. אבל בינתיים, בשישי, הוא מחליט שלא לדון בעניין. אולי זו המנוחה בשבת שתכשיר את השופט לקבל החלטה אמיצה.

המשטרה משקרת. צריך הרבה מנוחה כדי לצלוח את הדיון בבית המשפט, שמתחיל לבסוף במוצאי שבת ונמשך עמוק לתוך הלילה. כשופט ישקרו לך, כולם, כל הזמן, לפחות קצת, אבל לרוב הרבה. העובדה שבאולמך הקטן מתייצבים הקליברים לאה צמל, מיכאל ספרד, דן יקיר, תמר פלג-שריק לא תמנע מנציג המשטרה הזוטר לנסות לבלף כרגיל: העצורים יואשמו בתקיפת שוטר. כולם. בלי הבחנה. צריך להבין שתקיפת שוטר זה קלף משפטי חזק ביותר, כי התוקף שוטר הוא אדם מסוכן וחסר מעצורים, שהחוק מחייב לכלוא אותו. הבלוף הזה מיועד לעזור לבית המשפט למצות את הדין עם החשוד, ובדרך כלל זה יעבוד. מרוב הרוטינה, השוטרים רושמים תקיפה בקלות. גם כשמדובר באנשים שאינם מסוגלים, מצפונית, לתקוף שוטר (או כל אדם אחר). חומרת ההאשמה דווקא מחייבת את העצורים להיערך עם הגנה משפטית מיטבית, ועקב כך שההאשמה כל כך מגוחכת, היא דווקא מתפוצצת בפני המשטרה כשהשופטת דוקרת את הבלוף בסיכה. השופט הממוצע הולך אחרי זה הביתה ולא יחשוב על זה שנית, אבל הקורא חד העין דווקא כן חושב, שהרבה פעמים הבלוף הזה כן עובד, למשל כשאין לחשוּד עורך דין.

האיזון הופר. המשחק בין שוטרים למפגינים הוא חתול ועכבר קלאסי. כן רישיון, לא רישיון, תעמדו פה, תזוזו לפה, שטיקים מכאן אבל גם מכאן. בסופו של דבר המפגין הוא חור בראש של המשטרה, ואולי אפילו מכעיס אישית חלק מאנשיה. במשחק הזה יש גם אנשים שמשתתפים בכל מיני תפקידי עזר, כמו מארגן ההפגנה, הוא המבוגר האחראי מהצד הצועק, ועורכי הדין שלו, ומולם עורכי הדין של המשטרה. לפי הכללים, לא תוקפים שוטרים, למשל, וגם השוטרים מתקשרים באופן רציף עם מארגן ההפגנה. הקצין הבכיר של המפגינים בשטח היה ללא ספק חגי אל-עד. הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל, שהיא התנועה המרכזית והוותיקה לקידום זכויות אדם. ארגון מאוד סולידי, אולי אפילו יורמי, בטח לדעת הארגונים היותר-צעירים, יותר-רדיקלים ויותר-בועטים. בתור ראש המפגינים, ובתור מנהיג הפלג היורמי של תומכי זכויות האדם, המחשבה שהוא ייעצר בגלל "התפרעות" היא לחלוטין בלתי נתפשת. משתי סיבות - ראשית, ברור שהוא לא התפרע. האיש (שאני מכיר רק דרך העיתונים) והארגון אינם רלוונטיים לסוג פעילות כזה. שנית, כי אם עוצרים את מארגן ההפגנה, אם עוצרים את מנכ"ל האגודה, אם עוצרים את מנהיג הפלג היורמי בקהילת זכויות האדם, סימן שדעתה של המשטרה נטרפה. ואם זה עוד בנימוק של מסוכנות, אז מישהו שם לקה בסינדרום בית"ר ירושלים. לא רק בגלל שזה בלוף, ולא רק בגלל שזו חציה נונשלנטית של קו אדום. בעיקר בגלל שזו טיפשות כואבת. האגודה לזכויות האזרח האמריקאית, האמא של כל תנועות הזכויות, מיהרה לגנות. הפוקוס שהמשטרה שמה על עצמה - אדיר. התקשורת מכסה את זה מאז, ובעתיד יהיה יותר קשה להתנכל להפגנות בשיח ג'ראח (כמו שאולי עשו כאן וכאן); אבל לא יותר קשה להתנכל לכל ההפגנות האחרות.

שריף מקומי ללא גבולות. הרי מה בעצם אומרת המשטרה (שלא הייתם יודעים לעולם לולא התעקשה לעצור את אל-עד)? אנחנו נהיה מאוד קפדנים, וכל מפקד תחנה ידאג שיהיה סדר באזור של התחנה שלו. אם יפריעו לו, אז הוא יעשה מה שבא לו - עד מפתנו של בית המשפט. כלומר כל שבוע יבלו את סופהשבוע אנשים במעצר עד שבמוצ"ש נשחרר אותם. מותר לנו. גם השופט התורן ישן בערב שבת (ע"ע). וממילא אין לך עורך דין ותקפת שוטר (שם, שם). במוצ"ש תוכל לחזור לחיים האזרחיים, וגם נתייחס אליך יפה במהלך הדרך אבל תלמד מה זה להיכנס לתחום ששייך לשריף.

למה זה חסר תקדים? כי הגזימו, והסתבכו עם הרטוריקה והבלוף, וטיפסו על עץ של אגו ובדרך עשו מעשים שרק המשטרים הגרועים ביותר מעזים לעשות.

וזה קורה כל הזמן? זה מה שקורה תמיד כשאתם לא מסתכלים. כשיש להם שכל, הם עוצרים את כולם ונותנים לחגי אל-עד לחזור הביתה.

למה זה קלקול עמוק ולא סתם אירוע? כי זה יקרה שוב, ובעצם קורה מדי יום בבתי המשפט בישראל, במגעים עם שוטרים, וכן הלאה. כל פקיד ממשל הוא שריף מקומי חסר מעצורים וחופשי מבקרה אמיתית.

למה לא להתייאש? בגלל שבשישי הבא העצרת תתחדש בשיח ג'ראח בכוחות מוגברים.

נ.ב. דמי-החבר באגודה לזכויות האזרח זעומים. תמורה מלאה לכספכם.